“יש’כם מזל. מזג האוויר לא כזה גרוע. לא ככה?” (You’re lucky. The weather isn’t so bad, innit).
זה מה ששמענו שוב ושוב בעודנו גוררים מזוודות ופותחים ארגזים וקורעים פצפצים.
אצל הבריטים, הכל תמיד הפוך על הפוך.
“אנ’לא מוטרד” (Can’t be bothered),
או “אנ’לא שונא את זה” (Can’t say I hate it).
זו דרכם המתוחכמת להגיד דברים כל כך פשוטים.
ביום הראשון במשרד, ייחלתי לקלילות הישראלית.
ראיתי בעיניי רוחי את אחד העובדים נכנס לחדר ב”טפי על החיים שלי”,
או אפילו באיזה “כושילירבאק ערס עם יום שני”.
רציתי צחוקים קולניים. צעקות. מישהו רב עם מישהו באיזה פינה, וכולם יודעים הכל.
אבל יותר מהכל, רציתי חברה מהבית. מישהי שתעבור איתי את המסע הזה. מישהי לצחוק איתה על הכל.
רציתי מישהי שלא אפחד לספר לה סודות, רצוי מישהי שהשתעלנו ביחד מסיגריה ראשונה,
או מישהי שהברזנו ביחד מהמטווחים כדי לקבל ביחד שבת.
מישהי שניגבה לי את הדמעות וכעסה באמת כששוב חזרתי להוא שלא עושה לי טוב.
מישהי שהחזיקה לי את השיער כשהקאתי, אחרי שנקרעה וצילמה אותי בסאטלה חרבות.
ואז הגעתי הביתה, אליו.
לכודה כמו אריה בין ארבע קירות קפצתי על המיטה עד שהתעורר ויצאנו.
אם אתם רוצים להכיר בריטים אורגינל – צאו לברים.
ואז, תרצו או לא תרצו, תקבלו אותם ככה, כמו שהם;
בלי מסננת נימוסים. בלי תחכום. בצעקות. בצחוקים. בבגדים היסטריים.
והם לא רואים אותנו!!! כן כן, אותנו – העם חסר הגבולות, המשוגע, החם.
בשירותים של הבר הלונדוני שלוש דוגמניות יצאו מהתא כשהן צוחקות,
“גאש, נראה לי שהשתנתי לעצמי על היד”.
ובינתיים בעלי התיישב ליד אישה בשנות החמישים לחייה.
היא התחילה את השיחה ב”אני כל כך עייפה, אז אם ארדם באמצע אל תעלבו”.
סיפרה לנו בתיאטרליות על ההורים שלה שמקיימים יחסי מין בגיל 76,
על הסרטן שלה בווג’יינה, ושהיא פה עם איזה בחור סיני.
אבל בעלה בכלל בבית.
ויצאנו שוב לרחוב הסואן, עמוס הגרפיטי, הצעקות, הצחוקים, שירת השיכורים.
דלת נפתחת, מוזיקה יוצאת, דלת מסתובבת.
אנחנו נכנסים.
אני
והחבר הכי טוב שלי.
כבר לא ילדים, כבר לא נחזור בחמש בבוקר.
הערב הוא כנראה לא יחזיק לי את השיער כשאני מקיאה ולא נעלה על הבר ונזמין סיבוב לכולם,
ולא נמצא את עצמנו בארבע בבוקר בלי שום מוניות בעיר זרה מקבלים היפותרמיה.
אבל הכי כיף לחזור ביחד ב-12 בלילה, לראות סדרות בנטפליקס ולחלום על העתיד,
עם הגבר שיירד שלוש קומות כדי להביא לי כוס מים,
וירצה את טובתי יותר ממה שאני רוצה.
וחברים… הם יגיעו. אבל בינתיים,
איזה מזל שמזג האוויר לא כזה גרוע,
לא ככה?
