נו שוין, 2020
ביקשנו מיעל רימון שתכתוב מעין סיכום לשנה המשוגעת שעברה עליה ועל כולנו. בתוך כל הבלאגן הזה היא הצליחה למצוא כמה רגעי חסד. טור אישי של אופטימיות זהירה
ביקשו שאכתוב פה סיכום שנה. שיט. לא בטוחה למה אמרתי כן. כל סיכום שנה הוא מאתגר, בעל ניחוח יומרני כמעט, שלא לומר עם חשש שיהיה מלאה. אבל השנה? איך אני אסכם אותה? וגם באמת, בואו, כמה מילים כבר שפכנו כולנו בנסיון לתמצת את הדבר שהיה (ולצערי בחלקים גדולים עדיין הננו), המציאות של 2020 בואכה 2021. אני שולפת מחשבות קשות, מפחידות, עצובות שרצו במוחי לאורך השנה ושמה אותן בצד, שינוחו מה שנקרא. כי האמת היא שהשנה הזו זימנה לי גם כמה חסדים. כן, אמרתי את המילה הענקית הזו ששמורה בדרך- כלל לבמות גדולות מזו ולדוברים חכמים ממני. מה לעשות, יש כאלה, אבל וואלה השנה גם לי מותר.
זכיתי לחסד שהוא בית. לא ענק, לא שלי בטאבו, אבל הוא בית והוא עמד יציב ואיתן וגם בלילות טרופי שינה מחרדה לאהוביי בארץ הרחוקה שאני לא בה. הוא היווה עבורי משענת. הייתה לי הוודאות שהוא כאן ושיש לי ולבן הזוג שלי את היכולת להחזיק אותו עומד וזה המון.
החסד השני הגיע מנתינה- שהציעו לי ולקחתי ושביקשו ממני והענקתי. כמה לא מובן מאליו היה להתחבר עם זרים, שכנים מבוגרים שיכלו להיות סבים עבורי, בריטים, נוצרים, שהקשר בינינו התבסס על "שלום-שלום" בפארק עם הכלבים והפך בין רגע להיות קשר של קרבה, כנות והבאת משלוחים מהסופרמרקט או בית המרקחת הסמוך, רק כדי שלא יצטרכו לצאת מהבית. כל זה לא היה קורה לולא חברים טובים, שבלי למצמץ השאירו לנו את רכבם בזמן שחזרו לארץ לתקופה לא ידועה, סומכים עלינו שנשמור עליו ורק רוצים שננצל אותו כמה שיותר.
כמה חסדים. הדלקנו נר שלישי בחנוכיה הערב, בחוץ, בגשם הבריטי, עם עוד ארבעה אנשים, כי חוק זה חוק. ושוב אמרתי בלב תודה על רגע של קירוב לבבות בתוך תקופה שנראית כמו נצח שכולו ריחוק והפרדה.
השנה הזו לא באמת ברת סיכום, לא עכשיו בכל אופן, לא ברגע הזה בו רבים כל-כך עוד סוערים, כואבים. אבל אני מתנגדת בתוקף שלא להודות על מה שבכל זאת, למרות הכל, היה בה. וכן, האופטימיות הזו שמריחה מדבריי היא אקטיבית. היא מגיעה מתוך בחירה וידיעה שאני רוצה להיות בהודיה עכשיו ולא, זאת לא חובה, זאת זכות ואני יודעת שלא לכולם סביבי יש אותה. אבל אני מקווה שמתוך הבחירה הזו להודות כאן ועכשיו על מה שהיה, מה שיש ומה שעוד יהיה ויצמח ויפרח אפילו מהשנה הזו, גם אתם תמצאו בכם את המקום להודות- על חסדים גדולים וקטנים, פנימיים וחיצוניים, שבאו עליכם ושבאו מתוככם.
אז תודה לך 2020. אני לא מסכמת אותך, זה גדול עליי כרגע. אבל תודה שהיית (ולכמה רגעים עוד הינך), ובתקווה לשנה טובה יותר שתגיע עוד רגע, על כולנו, איפה שלא נהיה.
