במשך רוב התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, יהודים בעולם המערבי האמינו שלראשונה בהיסטוריה הם הצליחו לברוח מההיסטוריה עצמה.
בארצות הברית, בקנדה, בבריטניה, בצרפת ובאוסטרליה, הקהילות היהודיות הגיעו להישג חסר תקדים בתולדות העם היהודי: השתלבות עמוקה בלב החברה הכללית, מבלי לאבד לחלוטין את הזהות היהודית. יהודים נכנסו לאוניברסיטאות המובילות, לתקשורת, למשפט, לפיננסים, לפוליטיקה, לרפואה ולתרבות ברמות שלא נודעו כמותן בעבר. בתי כנסת פעלו בגלוי, בתי ספר יהודיים שגשגו, והפילנתרופיה היהודית הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים הלאומיים. זהות יהודית פומבית כבר לא נראתה מסוכנת. בערים רבות במערב, יהודים חדלו לראות את עצמם כאורחים זמניים החיים בחסדי אחרים. הם האמינו שהמעגל האירופי הישן של סובלנות, הצלחה, קנאה, עוינות וגירוש נשבר סופית בזכות הדמוקרטיה הליברלית.
הביטחון הזה לא היה מופרך. לאחר השואה, חברות מערביות בנו מסגרות מוסריות ופוליטיות שלמות סביב הגנה על מיעוטים, אנטי גזענות, זכויות אדם ופלורליזם. זיכרון השואה עצמו יצר, לכאורה, קו אדום תרבותי קבוע נגד אנטישמיות. המסר שהפנימו רבים מהיהודים היה ברור: הזוועות של ההיסטוריה האירופית שייכות לעידן אחר.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
מה שהתערער לא היה רק תחושת הביטחון, אלא עצם ההנחה שההיסטוריה השתנתה מהיסוד.
ההלם של יהודים רבים לא נבע רק מהטבח עצמו, אלא מהתגובה ברחבי העולם המערבי כמעט מיד לאחריו. יהודים רבים ראו הפגנות המוניות עוד לפני שישראל הספיקה להגיב צבאית באופן משמעותי. הם ראו חגיגות של אלימות, הצדקות לטרור, נרמול של סיסמאות קיצוניות, הטרדות של סטודנטים יהודים, תקיפות נגד בתי כנסת ועוינות הולכת וגוברת שלא הופנתה רק כלפי מדיניות ממשלת ישראל, אלא כלפי החיים היהודיים עצמם.
מה שהטריד רבים במיוחד היה לא רק עצם העוינות, אלא זהות הגורמים שהביאו אותה. חלק גדול ממנה לא הגיע מהימין הלאומני הקלאסי, אלא דווקא ממוסדות וממרחבים אידיאולוגיים שהציגו את עצמם כמגיני מיעוטים, אנטי גזענים, פרוגרסיביים ותומכי זכויות אדם. המרחבים שיהודים רבים ראו בהם בעלי ברית טבעיים החלו להיראות כמי שמוכנים להצדיק, להמעיט או להסביר עוינות כלפי יהודים, כל עוד היא נארזת בשפה של אנטי קולוניאליזם או אנטי ציונות.
כאן בעצם השתנתה מהותה של “השאלה היהודית” במערב.
בעבר, יהודים פחדו מהדרה מתוך חברות לאומיות שראו בהם זרים. כיום, יותר ויותר יהודים חוששים מהדרה דווקא מתוך חברות פוסט לאומיות ופרוגרסיביות, הרואות בהם סמל של כוח, פריבילגיה או קולוניאליזם. בחלקים מהעולם האקדמי והאקטיביסטי המודרני, הפוליטיקה מתפרשת דרך דיכוטומיות נוקשות של מדכא ומדוכא, קולוניאליסט ומקולוניאל, פריבילגי ומוחלש. במסגרת הזו, יהודים, ובמיוחד יהודים מערביים מצליחים, נתפסים יותר ויותר לא כמיעוט פגיע היסטורית, אלא כמייצגים של “לבנוּת”, קפיטליזם, כוח מערבי או אימפריאליזם. ישראל עצמה הופכת ממדינה מסוימת במזרח התיכון לסמל שעליו מושלכות תחושות רחבות יותר של זעם כלפי הציוויליזציה המערבית כולה.
לכן המשבר הנוכחי איננו רק ויכוח פוליטי על מדיניות ישראלית. מדובר במשהו עמוק בהרבה.
האנטי ציונות של ימינו פועלת יותר ויותר לא רק כביקורת על ממשלה או על מלחמה, אלא כמנגנון שמטרתו לנתק יהודים מהזהות הקולקטיבית היהודית עצמה. הלחץ שמופעל על יהודים איננו רק “התנגדו לממשלה מסוימת בישראל”. המסר העמוק יותר הופך להיות: “התנתקו מהעם היהודי ומהזהות הלאומית היהודית אם ברצונכם להישאר לגיטימיים מוסרית בתוך התרבות המערבית האליטיסטית”.
יהודי עדיין יכול להיות מקובל כיחיד דתי פרטי, כמיעוט תרבותי, כאקטיביסט פרוגרסיבי או כקול מוסרי אוניברסלי. היהדות יכולה להישאר נסבלת כשהיא מוצגת כאוניברסלית, רוחנית, פוסט לאומית ומנותקת מכוח. אבל היהודי כריבון, כלאומי, כקשור לישראל, כקולקטיבי וכבעל נאמנות היסטורית לעמו, הופך בהדרגה לדמות בעייתית במרחבים מסוימים.
כאן נוצרת אחת הדילמות העמוקות ביותר של יהדות המערב כיום.
נדמה שבפני יהודים רבים עומדות שלוש אפשרויות בלבד.
האפשרות הראשונה היא הסתגרות פנימית, מעין חזרה פסיכולוגית ל“שטעטל”. לא בהכרח גטאות פיזיים, אלא קיום יהודי נפרד יותר מהחברה הכללית: בתי ספר יהודיים, ביטחון יהודי, שכונות יהודיות, מעגלים חברתיים יהודיים והסתמכות הולכת וגוברת על הקהילה במקום על מוסדות המדינה או החברה הרחבה. במובן מסוים, זהו פירוק של מודל ההשתלבות הליברלית שהגדיר את הצלחת יהדות המערב במאה ה-20.
האפשרות השנייה היא היטמעות אידיאולוגית בתוך האנטי ציונות עצמה. זוהי בעצם העסקה המרומזת המוצעת ליהודים בחלקים מסוימים של המערב: תוכלו להישאר יהודים תרבותית, רוחנית או אתית, אבל רק אם תתנתקו מהלאומיות היהודית, מהריבונות היהודית ולעיתים אף מישראל עצמה. כך נוצר מודל של “היהודי המקובל”: יהודי אוניברסלי, פוסט לאומי, חסר כוח פוליטי, מנותק מהגנה עצמית יהודית ומזהות קולקטיבית יהודית.
עבור חלק מהיהודים זה עשוי להיראות כפתרון זמני המאפשר המשך קבלה חברתית. אך יש כאן דפוס היסטורי מטריד.
בספרד של שלהי ימי הביניים, ליהודים הוצעה עסקה דומה: להתנצר, להתבולל או לעזוב. רבים התנצרו והפכו ל“קונברסוס”, מתוך אמונה שוויתור על הזהות היהודית הגלויה יבטיח את מקומם בחברה הנוצרית. אך החשד לא נעלם. האינקוויזיציה פנתה בסופו של דבר גם כלפי המומרים עצמם, בטענה שהם בעלי נאמנות כפולה או “יהודים בסתר”.
הלקח ההיסטורי שמסיקים מכך ציונים רבים הוא שעוינות כלפי יהודים נוטה לשנות צורה, לא להיעלם. כשחברה מתחילה לראות ביהודים בעיה תרבותית או מוסרית, גם יהודים שמנסים להתרחק מזהותם אינם בהכרח מוגנים לאורך זמן.
וזה מוביל לאפשרות השלישית: ציונות במובנה המקורי. לאו דווקא עלייה מיידית, אלא חזרה לאמונה שריבונות יהודית איננה רק פרויקט היסטורי, אלא הכרח קיומי. ישראל הופכת מחדש לא רק למדינה, אלא לערובה להמשכיות יהודית, להגנה עצמית יהודית ולעצמאות פוליטית יהודית בעולם שבו יותר ויותר יהודים חשים שוב את שבריריות הקיום כמיעוט.
האירוניה עמוקה. ככל שיהודי התפוצות חשים פחות בטוחים, כך ישראל הופכת מרכזית יותר מבחינה פסיכולוגית ואסטרטגית. אך ככל שהתפוצות נחלשות ומתפצלות, כך גם ישראל עצמה עלולה להפוך מבודדת יותר בזירה הבינלאומית.
ייתכן אפוא שהרגע הנוכחי איננו “סוף התפוצות” במובן המילולי. הקהילות היהודיות במערב עדיין חזקות, עשירות, משכילות ובעלות השפעה עצומה.
אבל ייתכן שזהו סוף האשליה. האשליה שלפיה יהודים הצליחו סוף סוף לברוח מחוסר היציבות של ההיסטוריה באמצעות השתלבות ליברלית בלבד.
השבר העמוק ביותר איננו פיזי, אלא פסיכולוגי.
במשך עשרות שנים, יהודים רבים האמינו שההיסטוריה השתנתה. כיום, יותר ויותר מהם חוששים שההיסטוריה לא נעלמה כלל. היא פשוט שבה בלבוש אידיאולוגי חדש.
