אבל גם אם הם קצת מיושנים, זה לא בהכרח אומר שהם משעממים. זה רק אומר שהם נשארו קפואים במקום, מה שמאפשר לנו לצפות בתופעה המרתקת הזו כיום וללמוד דרכה על האבולוציה של המוזיקה הבריטית והשפעותיה.
לאחר שכבר ביססו את עצמם כלהקת פופ מצליחה, ניו אורדר לא התיימרו ליצור משהו חדש באמת. שירים מודרניים, שנוספו לרפרטואר שלהם בשנים האחרונות, לא ממש איימו להנחית איזשהו מטאוריט על הלהיט הדינוזאורי הידוע שלהם, בלו מנדיי, שנחשב לסינגל 12 אינץ’ הנמכר ביותר בבריטניה.
אבל אם בכל זאת נרצה להזכיר כמה נקודות ציון מאז, שירי פופ-רוק סוחפים, כמו Regret המצוין מהאלבום רפבליק (1993), סימנו את תחילת המעבר של הלהקה לכתיבת שירים מבוססי גיטרות. למרות שאפשר לומר כי הלהקה תמיד נמצאת איפשהו על הקו שבין הרוק למוזיקה אלקטרונית, ונוהגת לעבור מצד לצד. כדוגמה הפוכה, ב-2006 הועמד שירם, Guilt Is a Useless Emotion, לפרס הגראמי בקטגוריית שיר הדאנס הטוב ביותר לאותה שנה.
ניו אורדר היא, כידוע, גלגול מחודש של להקת ג’וי דיוויז’ן עם סולנה המנוח, איאן קרטיס, שהוביל את הלהקה למקומות אפלים דרך מילותיו המלנכוליות והקודרות, והפנט את הקהל בהופעותיהם כשביצע את הריקוד האפילפטי הידוע שלו. אבל ההבדל הוא אטומי כשמתבוננים כיום בסולן שהחליף אותו, ברנרד סאמנר (בארני), כשהוא מפזז וצוהל על הבמה, אפילו בשירים המדכאים של ג’וי דיוויז’ן, כמו אהבה תקרע אותנו שוב.
בנוסף לשיר זה ולאחרים מאותה תקופה, סביר להניח שהלהקה תבצע גם את הקלאסיקות האהובות, כמו משולש אהבה ביזארי, טמפטיישן וטרו פיית בשני מופעי הלהקה בלונדון, במאי הקרוב. וכיאה למופע מהתקופה ההיא ובמקום הזה, צפו לשמוע את קריאות הקהל הדורשות לנגן את הלהיטים האלו ואחרים בין שיר לשיר.
יש משהו מנחם בפשטות המוזיקלית המינימליסטית של ניו אורדר עם הקצב הבסיסי, ארבעת האקורדים המתחלפים והלחנים הנעימים שלהם. זו כנראה הסיבה לכך שהקהל שגדל עליהם לא שוכח אותם, ובתמורה, הם מספקים לנו הצצה לעולם המוזיקה של לפני כ-30 שנה.
