רק לעדכן את מי שאין לו את הערוץ הישראלי: מאסטר שף, שהומצאה אצלכם בבי.בי.סי לפני יותר מ-21 שנה (!!!), הפכה לדבר הכי חם בישראל ושברה את כל שיאי הצפייה מאז החל הערוץ המסחרי לשדר.
רק בכדי שממש תבינו, את נאומם ההיסטורי של אבו-מאזן ובנימין נתניהו, ששודר בשידור חי כמובן ופומפם במשך חודש ימים, ראו כ-25 אחוזים מתושבי ישראל. את גמר תכנית הבישול ראו בדיוק כפול! נכון, השף אייל שני מדבר הרבה יותר מעניין מאבו-מאזן וגם חיים כהן המתוק, מקסים פי עשר מנתניהו, אבל עדיין, מה עם חזרה לקווי 67′? איך יכול להיות שהישראלי הממוצע מתעניין באנטריקוט המדמם של אייל שני, יותר מאשר באפשרות להתחיל לחיות בשלום ולהפסיק לדמם בעולם האמיתי?
אבל הישראלי של אחרי קיץ 2011 עייף, חברים. הרגע הוא סיים שבע הפגנות ענק בחוצות העיר, חודשיים הוא התגורר במאהל ברוטשילד ואפילו ולא עשה זאת באמת, הוא הרגיש לגמרי בפיקניק. אז אין לו עכשיו כוח לאבו-מאזן ושיקרה מה שיקרה, תמיד אפשר לברוח לשעה של הכנת קינוחים בחסות רושפלד או חיים כהן.
ובכלל, הישראלי הממוצע מתחיל עכשיו לחגוג את החגים ועזבו אותו מהחלטה 242 או 338. הוא עכשיו צריך להחליט אם לנסוע לכרתים או לוורנה, שבבולגריה המסתורית משהו. כן כן, לקחו לישראלי הממוצע את בודרום ואנטליה שבטורקיה, מעניקת הכול כלול, והישראלי בהתלבטות אקזיסטנציאליסטית איומה: אי יווני או קבב בולגרי? אתם לא רוצים באמת שהוא יעכיר עכשיו את נפשו עם שלום כולל או פיתרון זמני. ליברמן או שלי יחימוביץ’, הישראלי רוצה עכשיו סוף שבוע ארוך עד סוף אוקטובר, אם אפשר להאריך עד נובמבר, הוא ישמח.
זו הייתה דווקא שנה משמחת, אל תטעו. כבר כתבתי לכם שמי שלא היה פה בקיץ 2011 הפסיד סוג של חוויית חיים. אם תגיעו לבקר, לא תכירו את הישראלי הממוצע. הוא בעיקר הפסיק להיות פראייר. אי אפשר יותר למכור לו הכול, בכל מחיר, כל הזמן. רק לפעמים. הישראלי הממוצע הפך להיות ישראלי גאה, פטריוט. בעיקר, אני חושב, הישראלי החליט סופית להישאר פה. ומה איתכם אגב? אני לא יודע אם קרובי משפחה סיפרו לכם, אבל רץ עכשיו קמפיין שקורא לנו, אלה שהחליטו על המידל-איסט במקום על איסט ווילג’, לקרוא לכם היורדים – לחזור הביתה. הם מראים לנו ילדים ששואלים את אבא’לה מתי כריסטמס, ומדובר כמובן בילדים של ישראלים, שכבר שכחו מה זה חנוכה.
אז אני לא קורא לכם לסגור הכול ולחזור הביתה, אתם יודעים מה הכי טוב בשבילכם. אני רק רוצה להגיד, שלמרות האיום האיראני, למרות החום המעיק בקיץ, למרות נתניהו מצד אחד, ליברמן מלמעלה וכל השמאל המצחיק מהצד השני – נהיה פה טיפה יותר נעים, מעניין, אכפתי ואנושי. זה לא שהפסקנו לדחוף בתור לסופר, ולא שהפסקנו לצפצף ברמזור, שנייה לפני שהוא נהיה ירוק. כן הפסקנו טיפה לשנוא אחד את השני ולדרוך על כל מי שמפריע לעבור. אז אם בא לכם, תעשו קפיצה קטנה לחול ותראו ישראל מעט אחרת. רק אם בא לכם, לא בכוח.
