שלום חברים, את הטקסט הזה הייתי אמור לכתוב לכם מבנגקוק בירת תאילנד. שעה לפני הנסיעה לנתבג, בוטלה המשימה שעיקרה היה ללוות ישראלים וילדיהם (בני אותו מין, כפי שנהוג לכנות אותם לאחרונה בארצנו) – שנצורים בבירה המזוהמת הזו כבר חודשיים.
למי שפספס, זוגות הומואים נסעו לתאילנד לקבל את ילדיהם שהגיעו מאימהות פונדקאיות כחוק. משרד הפנים הישראלי, בסיוע אדיב של משרד החוץ, לא ניפקו עדיין לילדים דרכונים (נכון לכתיבת שורות אלה) בטענות שונות ומשונות, בעיקר בירוקרטיות, בעיקר אידיוטיות, בעיקר נטולות חמלה… אנחנו היינו אמורים לנסוע וללוות את המאבק, אבל בדקה ה-90 נאמר לנו שהעניינים הוסדרו ואפשר להישאר בארץ הקודש.
כמובן שהדברים לא הוסדרו, כמובן שכולם עדיין תקועים שם וכמובן שכל כך נמאס מהתנהלות ארץ הקודש… אבל אין לי, כזכור, ארץ אחרת. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, אבל למה כל כך אכזר פה לפעמים?
כל כך אכזר שזה שבוע שבו התפוצצה דירה בירושלים מדליפת גז כשעה אחרי ביקור טכנאי הגז שהודיע שהכול תקין. כל כך אכזר שמשפחה איבדה, לפחות שניים מילדיה (נכון לכתיבת שורות אלה, שניים אחרים עדיין במצב קשה) אחרי שמדביר רשלן השתמש בחומרים שמותרים רק בחקלאות ועוד השאיר מהחומרים המשובחים האלה בדירה, שלא יחסר…
כל כך אכזר ששולמית אלוני, האישה ההגיונית היחידה שליוותה את חיינו האזרחיים, הלכה לעולמה שנים אחרי ששכחה איך קוראים לה וכמה חשובה הייתה. אני בדרך כלל לא נעצב כשאנשים בגיל מופלג הולכים לעולמם – אליה אני מתגעגע כבר לא מעט שנים. במישור האישי, היא הייתה גם זו שחיתנה אותי ואת אורלי, היא זו שבדרכה ניסיתי ללכת, לא תמיד הצלחתי, והיא זו שכונתה שמאלנית מסריחה, למרות שבעיקר ניסתה להביא לשוויון את אלה שכל כך אהבו לשנוא אותה.
יש תחושה שאנחנו נשארים קצת לבד. כולם מתים מסביב. כל הדור ההוא, הדור שייסד אותנו לטוב ולרע, הולך למקום טוב יותר ומשאיר אותנו לבד עם ביבי ומירי רגב. אני יודע ומכיר את הגעגוע האידיוטי הזה למשהו שכאילו היה פעם יותר טוב, אבל במקרה שלנו זה באמת נכון. היו פה אנשים יותר טובים. תחשבו קצת על בן-גוריון ותסכימו איתי. מנגד, תיזכרו במשה דיין ותהפכו את כל טענותיי. אבל להוציא את משה דיין, היו פה באמת אנשים עם איזה רעיון ועם איזו תבונה טובה יותר מאשר של ביבי. יכול להיות שהוא אלוף העולם בכלכלה, אבל כל כך קר פה איתו, ובלי שולמית אלוני, שזה עצוב.
מחוברים
אני לא יודע כמה אתם מחוברים ליצירה הטלוויזיונית הישראלית, אבל יש סדרה שהצליחה בארץ ואפילו נמכרה למיטב הטלוויזיות בעולם ושמה מחוברים. הרעיון נורא פשוט: אתה מקבל מצלמה ומתעד את מה שאתה עושה. אחרי זה עורכים את זה ביחד עם עוד כמה סיפורים ויוצא מין דוקו-ריאליטי מסקרן, חושפני נורא, אבל עשוי בחוכמה ובכישרון רב.
כבר ארבע עונות מנהלים איתנו דיאלוג על השתתפות בסדרה וכל פעם זה נפל בשלב המשא והמתן. הפעם זה צלח ואנחנו בפנים, התחלנו לצלם ואני מודה שזה מרגש לגמרי. אני מנסה לתעד את כל מה שאני עושה; פגישות, עבודה, משפחה ואפילו את רגע כתיבת הטור הזה. מצד אחד, אני מקווה לא לחשוף יותר מדי, ומצד שני, אני מקווה שיש בחיי משהו שיכול לעניין גם אחרים וכל זווית הראייה על אירועים רגילים ביומיום משתנה.
הסכמנו גם כי אנחנו נכנסים לתהליך של פונדקאות שעולה ממון רב וההשתתפות עוזרת לממן את זה. אבל על כך בטור הבא… להתראות מתל אביב המאוד מאוד חמימה.
