לא גבירתי העורכת, לא שכחתי אתכם, וזה לא בגלל שההתאקלמות שלי הייתה רכה. האמת היא שלפי לוח הזמנים המקורי, הטור היה אמור להגיע בזמן. אלא שבמקום שהמילים ימלאו אותו, המסך נותר חלק. אני, שחשבתי עצמי מהיר לשון וזריז מילה, שילחתי את אצבעותיי לשחק לפניי על המקלדת ואלו רק נעו בחוסר נוחות. מלטפות מדי פעם את אחת האותיות, אך ממאנות ללחוץ. כיביתי את המחשב והלכתי לישון. דוחה את רוע הגזירה. מרוויח רק עוד לילה אחד של הדחקה מתוקה.
זה נשמע דרמטי מדי, אני יודע. מה בסך הכול קרה. עזבתי את לונדון וחזרתי הביתה. ומה הבעיה לכתוב על זה? על איך שזיהיתי מיד את התור הישראלי בסטנסטד רוחש וגועש, מאורגן במבנה קשתי של התקהלות. על המכית במדי בודקת ביטחונית שצעקה עליי על לא עוול בכפי. על התור סליחה, ההתקהלות – להחתמת הדרכונים בנתבג, ואולי על השוטרת בדוכן שהסתכלה עליי במבט מתעב. לא, היא לא שונאת אותי, היא פשוט עובדת. וזה המבט שיש לאנשים עובדים בישראל. ואז, הבומבה. החותמת שנוחתת על הדרכון ברוך הבא לארץ הקודש.
לא. אין בדברים האלו שום דבר בלתי צפוי. כל מי שחוזר לארץ יספר לכם את זה. אז אולי כדאי לספר על ההתמודדות האישית שלי עם החזרה. גם היא שגרתית למדי. למעט, אולי, כמה תופעות מוזרות. אני, שכל כך אוהב כדורגל אנגלי, שכחתי מקיומו מאז שהגעתי לארץ. עד כדי כך שבכל פעם שאני נתקל בשידור מאנגליה, אני מיד מחליף ערוץ. גם השירים שנשמעו בלי הרף בוירג’ין רדיו, בלונדון הארט, השירים האלו פתאום כבר לא קוסמים לי. עד כדי כך שבכל פעם שלהיט מזדמן מהאי הבריטי עולה על התקליטייה בפאב מקומי, אני מוצא את עצמי עומד מחוץ למקום, מחכה שהשיר יסתיים, ורק אז חוזר. את החפצים האישיים שליוו אותי בשנה וחצי האחרונות לא פתחתי ולא מיינתי. עם חברים שהיו לי באנגליה לא דיברתי, וגם לא שלחתי מייל. חסמתי את ערוץ בי.בי.סי פריים.
הייתי כותב על כל אלו, אבל לא ממש הצלחתי להסביר לעצמי: אם זכרוני אינו מטעני, מאוד אהבתי את אנגליה. במשך כל תקופתי שם, הייתי מטיף ומספר לכולם איזה מקום נפלא זה. וכמה שישראל היא ההפך הגמור. עד כמה שאני זוכר, דעתי זו לא השתנתה בימיי הספורים בארץ. אז איך זה שפיתחתי כזו רגרסיה מבוהלת מכל דבר אנגלי או אפילו כזה שמזכיר לי את אנגליה? למה אני אוטם את עצמי לכל זיכרון מהאי הבריטי? לכל צליל, ריח, מראה? ואיך זה שלראשונה בחיי אני מנסה לכתוב משהו והמסך נשאר ריק?
מאמרים קשורים
גבירתי העורכת, הטור לא נשלח בזמן, זה נכון. אבל אם הסקת שזה בגלל שהנחיתה שלי הייתה רכה, אז טעית. זה בגלל שהנחיתה שלי עדיין לא התרחשה. אז אני הולך לבקש מהדיילת כוס מים קרים, להלביש עליי את האוזניות ולצפות בסרט שמוקרן. את תחליפי את הטור שלי בפרסומת, ואני מבטיח, הדבר הראשון שאעשה שאנחת – זה לכתוב לך את טור הפרידה שלי מאנגליה.
