המשלחת הבריטית נוחתת בשדה התעופה בפולין בשעת צהריים מוקדמת. עשרות צעירים מרחבי בריטניה בגילאי 18-26 ממתינים נרגשים לקבלת המזוודות. בעוד כמה דקות הם עתידים להתחיל במסע בעקבות יהדות פולין ותולדות השואה במקום בו התרחשה. מרביתם עברו סדנת הכנה, שאותה ארגן יוזם ומנהל המשלחת, סקוט סאונדרס, איש עסקים בריטי, שלאחר שפגש בניצול שואה במסגרת עבודתו ביפן, החליט כי יש להנחיל את נושא השואה לצעירים באנגליה, שלדבריו לא יודעים מספיק על ההיסטוריה של המלחמה. בסדנה הם קיבלו עשרות חומרי קריאה היסטוריים וצפו בסרטים על יהודי העיירה בפולין של לפני המלחמה, כמו כנר על הגג, בכיכובו של חיים טופול.
המפגש עם חיים טופול
היעד הראשון של המשלחת הוא בית העלמין היהודי בוורשה, שהיה בתקופת השואה בתוך תחומי הגטו ושימש מקום מפגש לכל אנשי המחתרות ששקדו על ארגון המרד הגדול של הגטו. בית הקברות נוסד בתחילת המאה ה-19 והגרמנים נהגו לנתץ בו מצבות לשם שעשוע, ואווירת המקום מזכירה סרט אפל של טים ברטון. הצעירים הבריטים משוטטים בין המצבות ולא מפסיקים לתעד באמצעות המצלמות הסלולריות כל מצבה אותה מתאר המדריך, החל מהשחקנית הידועה וכוכבת התיאטרון היידי באותה תקופה, רחל קמינסקה, ועד המחזאי, ש. אנ-סקי, מחבר הדיבוק. בסמוך לאחת המצבות, המשלחת מופתעת לפגוש את חיים טופול, שכבר שלוש שנים מנחה את המצעד ובכל פעם מופתע עד כמה התהליך משמעותי עבור הצעירים.
דווקא בבית העלמין בוורשה גילינו כל כך הרבה חיים, שמלמדים על תרבות יהודית שלמה שהתקיימה בעיר הזאת, מגלה אחת מחברי המשלחת, תמי אדלסטון (22), סטודנטית לפילוסופיה מלידס. זה מילא אותי בכל כך הרבה אושר לפגוש את האנשים הללו וללמוד את סיפור חייהם דרך האבן תחתיה הם קבורים. על כל מצבה היה כיתוב וכל כיתוב סיפר סיפור שלם. שואה אצלי נתפשה כמשהו שמשמעותו רק מוות, אבל בוורשה הייתה קהילה עצומה ומפוארת.
אסירים בריטים לומדים על השואה
ביום השני נוסעת משלחת הבוגרים (גילאי 30-50) למחנה ההשמדה, טרבלינקה, שחבריה החליטו להבין מקרוב מה היה במלחמה. אחת מהם היא מרסיה פרקין, מנחה מהקרן לחקר השואה בלונדון. יצאתי השנה למסע בפעם הראשונה כי אני חושבת ששבוע מרוכז בכל האתרים יכול לאפשר לילדים ללמוד ולהבין הרבה יותר ואני אמורה להפוך למדריכה במסעות הבאים של מצעד החיים, היא מספרת.
תכנית הלימוד בבתי הספר האנגליים לא מגדירה כמה ואיך צריך ללמוד את השואה, היא ממשיכה. חלק מהמורים לא יודעים בכלל על מה מדובר. חלק בוחרים ללמד שלוש שעות בשנה. הקרן לחקר השואה בלונדון פועלת כבר שנים להגברת המודעות באמצעות ביקורים מאורגנים לצעירים בגילאי 16-17 באושוויץ ובאמצעות הרצאות של ניצולים העוברים בבתי הספר ומספרים את סיפורם האישי. חשוב לי להעביר את הנושא לכלל האוכלוסייה בבריטניה, גם למקומות הכי לא צפויים, כמו בתי כלא, בהם אני מלמדת את הנושא יחד עם ניצולים וזוכה לתגובות אמפתיות מהאסירים, שמבקשים לדעת ולהבין.
טרבלינקה היא שטח עצום של מצבות אבן עליהן חקוקים שמותיהן של קהילות שנספו בשואה. בין המצבות, חברי המשלחת מקשיבים לסיפורה של מאלה טריביץ, ניצולה ששרדה את מחנות ההשמדה: הייתי ילדה בת 14 בלבד כשהגעתי למחנה ההשמדה. קבלת הפנים הייתה לפשוט את הבגדים ולעמוד עירומה מול החיילים הגרמנים. ככה חשופה עם כל הקומפלקסים של גיל ההתבגרות. כמה מביש היה הרגע הזה. הצעירים מקשיבים בסקרנות וקרט אנדרו (19) מהעיר בורנמות’ מגלה לי שכל סיפור כזה רק מחזק את החלטתו לעלות לישראל. החלטתי לדחות כרגע את המסלול הבטוח של אוניברסיטה אחרי בית ספר, הוא אומר, ואני עובד כמלצר כדי לממן את העלייה שלי. אני נוסע בקיץ לגרעין עם חברים מתנועת הנוער שלי ומתכוון להתגייס לצנחנים. עבורי שואה היא ערך שגורם לי להבין שאין לנו מקום אחר בטוח יותר מישראל.
נציג מאיראן
ביומה השלישי נחשפת המשלחת למשרפות ותאי הגזים במיידנק ושומעת את סיפורי הניצולים בדממה. כמה צעירים מבין חברי הקבוצה בוכים. הסיור מסתיים בהר האפר של מיידנק. סיימון האריס (26), יוצר קולנוע מלידס, עומד מול אתר האפר ומדבר ישר מהבטן: יש לי משפחה שנספתה בשואה. מעולם לא נגעתי בנושא. זה היה קשה מדי כנראה. לפני שהצטרפתי למסע, נסעתי לדודתי, ששני הוריה נספו במחנה השמדה ואילו היא ניצלה והגיעה לאנגליה בקינדר טרנספורט בגיל 12. הבטחתי לה שאדליק נר לזכר הוריה. עכשיו כשאני כאן במקום הזה אני מבין באמת עד כמה חשוב שנישא את הזיכרון.
ביום הרביעי מתכנסים חברי המשלחת הבריטית בבית הכנסת בקרקוב לסיכום ביניים. צעיר בן 19 עולה לדבר כשהוא נרגש במיוחד ומספר שאינו יהודי והגיע למצעד כדי ללמוד על השואה ממקור ראשון. מאוחר יותר הוא מספר לי כי הוא מבקש להישאר בעילום שם מחשש לחיי משפחתו. הוא נולד וגדל בטהרן שבאיראן וכשהיה בן 17 היגרה משפחתו לאנגליה, אך חלק גדול ממנה עדיין חי באיראן. סבו, כך נודע לו, היה יהודי ואילו הוא מגדיר את עצמו כחסר דת. במקום בו גדלתי לימדו אותי לשים תוויות על אנשים, הוא אומר, תוך כדי המסע אתה מגלה שאם אתה מפסיק לתייג אנשים על פי דעה קדומה, אתה מתחבר מיד לסיפור הכול כך קשה הזה. נושא השואה מסמל עבורי את המחיר הכול כך קשה שאנו משלמים על גזענות וצרות אופקים.
שגריר ישראל במצעד החיים
היום האחרון הוא מצעד החיים במחנה ההשמדה, אושוויץ. מצעד החיים הוא מצעד של צעירים יהודים מישראל ומהתפוצות, המתקיים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עם טקס אזכרה מרכזי הנערך באתר מחנה בירקנאו.
זו הפעם הראשונה שהשמש מאירה את פניהם של חברי המשלחת. במהלך המצעד אנחנו עושים את דרכנו ממחנה ההשמדה אושוויץ I למחנה ההשמדה בירקנאו (אושוויץ II), הסמוך לו. את פנינו מקבל שגריר ישראל בלונדון, דניאל טאוב. אנחנו בתחילתו של עידן בו העדויות יהפכו לזיכרון היסטורי, אומר טאוב. כמעט ולא נותרו לנו ניצולים חיים… חשיבות ההשתתפות של צעירים הגדלים בבריטניה או ישראלים המתגוררים באנגליה היא הכרחית וחיונית כל כך בעיניי, מכיוון שכל אחד ואחת מאיתנו עתיד להפוך לעד ולפה של הניצולים.
11,000 אנשים צועדים כאן היום. חלקם יהודים, חלקם לא. כולנו הגענו לשם מטרה אחת – סולידריות, אומרת לוסי טרוויס (23), סטודנטית ממנצ’סטר. זה עבורי מצעד החיים. אנשים צעירים אומרים ‘לא עוד’, וכשבעוד 10-15 שנה לא יהיו עוד ניצולים, אנחנו נהיה אלה שנספר את הסיפור הזה שוב ושוב מחדש, היא מסכמת את התחושה הקולקטיבית.
