היא (בטלפון הסלולרי מדלפק הצ’ק-אין שבנמל התעופה): אתה כבר במכונית?
הוא (מהחנייה של שדה התעופה): כמעט, למה?
היא: אז אל תיסע, אני צריכה שתחזור, יש לנו עודף משקל במזוודות.
הוא: מה? איך?
היא: מותר לכל אחת מאיתנו 20 קג. לי יש 23 ולילדה 24.
הוא: עושים את החשבון במצטבר, לא?
היא: במצטבר מותר 40 ולנו יש 47.
הוא: תבדקי בדלפק אחר. יש הבדלים גדולים בין המשקלים. אני תמיד מנסה יותר מאחד.
היא: בדקתי. בדלפק השני יצא 49 קילו.
הוא: אל תוותרי, תתווכחי איתם. מותר להיות קצת ישראלים… הם לא יעכבו את המטוס בגללך. יראו שאת ישראלית עקשנית ויוותרו.
היא: הם אומרים שלא יעכבו, פשוט יטוסו בלעדיי.
הוא: מה עם הכלל שמתיר עשרה אחוזים חריגה?
היא: אמרתי להם. הם אומרים שאין כלל כזה. חוץ מזה, אנחנו מעבר לעשרה אחוזים חריגה.
הוא: ובמצטבר?
היא: גם במצטבר וגם במתחסר. נו, מה יהיה? אתה מגיע?
הוא: אז אולי תנסו פשוט ללבוש קצת דברים עליכן עד המטוס? הם לא יכולים להגיד לכן לא ללבוש כמה שכבות.
היא: אני כבר עם ארבע חולצות, שני סוודרים ומעיל, ומזיעה כמו סוס. הילדה נועלת את המגפיים שלי, שמגיעות לה מעבר לברכיים. אנשים כבר מסתכלים עלינו מוזר.
הוא: ומה עם התיקים למטוס?
היא: כבר דחוסים, אין שם מקום.
הוא: גם לא בתיק של הלפטופ?
היא: את התיק של הלפטופ הייתי צריכה להכניס לתיק גב. הם לא מרשים להעלות תיק גב, תיק צד ותיק לפטופ. רק תיק אחד.
הוא: אנטישמים.
היא: כן, נראה לי שנפלנו על פקידה אנטי-ישראלית.
הוא: אז תגידי להם שאנחנו גרים כאן כבר עשר שנים. אנחנו לגמרי בריטים, הילדה בקושי מדברת עברית. עוד שנתיים פספורט בריטי בעזרת השם.
היא: איך זה יעזור?
הוא: היא בטח חושבת שכל הישראלים תחמנים, אבל אם היא תבין שאנחנו כבר בתהליכי תושבות היא תוותר. תגידי להם תהליכי תושבות.
היא: איזה תהליכי תושבות? אני בעיצומם של תהליכי התאיידות, ואם אתה לא מגיע תוך חמש דקות תתחיל לחשוב על תהליכי התגרשות.
הוא: אוקיי אוקיי, ניסיון אחרון – אולי תבקשו ממישהו בתור לשים משהו במזוודה שלו?
היא: כבר ביקשתי ממישהי, היא ישר קראה לביטחון. כמעט עצרו אותי.
הוא: אבל מה אני אקח? את הרי לא מוכנה לוותר על אף בגד.
היא: תיקח את הכרכים של בריטניקה שאתה שולח לאבא שלך. הם שוקלים שבעה קג.
הוא: לא לוקח. הבטחתי לו שאני שולח לו אותם. את יודעת כמה חשוב לו אוסף האנציקלופדיות שלו. זו הוצאה נדירה מ-1930 והוא כל הזמן מדבר עליה.
היא: יפה שהבטחת, אבל אנחנו עם עודף משקל ואין ברירה. בעיה של ההורים שלך שהם שכחו לקחת את זה כשהיו אצלנו בפעם האחרונה.
הוא: אני לא יודע, הוא נורא יתאכזב. היא: הילדה צריכה פיפי ואני רוצה לגמור עם זה כבר. או שאתה לוקח את הספרים או שאני משאירה אותם כאן.
הוא: בסדר בסדר, אני בא.
כעבור 20 דקות…
היא (בטלפון עם אימא שלו בארץ): טוב, הצלחתי לשכנע אותו, אבל לא יודעת כמה פעמים עוד אצליח. זה היה קשה.
אימא שלו: אוי תודה חמודה, זו ממש הקלה. אין לי מקום יותר לכל הספרים האלה. כל העולם עובר לוויקיפדיה, ודווקא בעלי החליט לאסוף אנציקלופדיות ישנות. אני משתגעת מזה. כשהיינו אצלכם, בקושי הצלחתי להוציא את הספרים מהמזוודה בדקה ה-90 בלי שהוא ישים לב. ממש נחרדתי כשהוא אמר שתביאי אותם. אני לא מוכנה להכניס הביתה עוד כרך אחד. ידעתי שאפשר לסמוך עליך.
היא: אבל מה תעשי כשתבואו אלינו?
אימא שלו: אל תדאגי, כבר התחלתי לארוז. אני אדאג שאי אפשר יהיה להכניס סיכה בדרך חזרה.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
