השר אדלשטיין, האחראי על משרד ההסברה ועל משרד התפוצות, ביקר בלונדון בחודש שעבר ונפגש עם כמה חברי פרלמנט, שאיתם יש לו קשר אישי, עם ראשי ארגונים יהודיים ועם התקשורת היהודית המקומית לצורך שמירה על קשר, לדבריו. גם הקשר עם הישראלים בתפוצות, במיוחד לאחר השתתפותו של השר בוועידת טורונטו, בחודש ינואר האחרון, תופס מקום נכבד באג’נדה, והוא מקווה שתימצא דרך להמשיך את היוזמה והפעילות, שתכלול יותר קשר עם ישראל, ובמיוחד הנחלה לדור הבא שגדל בחול, או ‘דור וחצי’, כפי שהגדירה אותו דר לילך בן ארי בקונגרס, הוא מסביר. להזכירכם, בטורונטו נערכה בחודש ינואר ועידה ראשונה של נציגי ארגונים ישראלים בתפוצות, אליה הוזמן השר אדלשטיין כאורח, לצידו של יור הסוכנות, נתן שרנסקי.
האם יש לצפות שמשרדך יהיה אקטיבי יותר בייזום מפגשים מסוג זה?
המפגשים בעיניי הם לא מטרה בפני עצמה. אנחנו לא רוצים להכתיב וגם הקהילות לא תרצנה שיכתיבו להן. זה לא כמו שבישלנו מרק בירושלים אצלי במשרד וקראנו למוזמנים לאכול. אנחנו רוצים תהליך שתהיינה בו יוזמות ושתהיה אינטראקציה.
אם יביאו בפנייך תכניות קונקרטיות, תוכל למצוא להן זמן ומשאבים?
מאה אחוז.
לא מחליף כובעים
במפגש בטורונטו העליתי בפני השר את בעיית רישיון הנהיגה של ישראלים המתגוררים בחול, שהם בעלי רישיון נהיגה מקומי ואינם יכולים לנהוג בישראל, אם ביקרו בה יותר מפעם אחת בשנה. אדלשטיין מסר לי שמשרדו מטפל בזה וכבר פנה למשרד התחבורה. בעיה נוספת שהעליתי הפעם, במפגש זה, היא של ישראלים שהגיעו לפני למעלה מ-20 שנה ולפי חוקי המדינה דאז, נאלצו למסור לקונסוליה את תעודת הזהות שלהם. אותם ישראלים הנושאים דרכון ישראלי עם מספר זהות – אבל לא תעודה – לא נמצאים במרשם האוכלוסין. השר הבטיח שיבדוק גם את הנקודה הזאת.
האם יש סיכוי לקדם את חוק היורדים לפני הבחירות הבאות?
יש סיכוי אבל אני לא נביא. אני אישית תומך בחקיקה הזאת על בסיס הבנה פשוטה. אילו זו הייתה שאלה מוסרית הייתי מתלבט, אבל כרגע זו שאלה טכנית; האם לתת לאנשים להוציא חמש מאות או אלף דולר מכיסם לבוא ולהצביע בישראל, או לתת להם להצביע בנציגויות. לא כולם מסכימים, ויש כאלה שמסכימים חלקית.
לעניין ההסברה. איך אתה מסתדר עם שני הכובעים האלה?
מצוין. אני אפילו לא מחליף אותם. אני רואה עצמי אחראי על בניית תשתיות אנושיות להסברה הישראלית. יהודי התפוצות וגם ישראלים ברחבי העולם הם תשתית טבעית לנושא הזה, בלי קשר לפוליטיקה מיידית, אלא כדי להציג את ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה – וכמו שלא מכירים אותה 99 אחוז מאוכלוסיית הפלנטה שלנו.
האם אתה רואה את היהודים והישראלים בתפוצות כחיילים בצבא ההסברה של ישראל? האם זה ביטוי שמקובל עלייך?
לא. מכיוון שהוא מיליטנטי מדי. אנחנו גם ככה נתפשים כולנו כחיילים עם מדים ועם נשק ביד שנלחמים כל היום. אני מעדיף שנהיה שגרירים של רצון טוב.
באנגליה, כמו במקומות אחרים בעולם, ישנה התעוררות ויוזמות פרטיות, לאור תחושת אוזלת היד של הממשלה במערך ההסברה. לדוגמה, משלחת הסטודנטים, שעליה כתבנו בגיליון הקודם. האם אפשר ליצור מוקדי הכשרה בלונדון, ומה אתה יכול להציע לאנשים עם רצון טוב?
אנחנו לא יכולים להשתלט על כל היוזמות. גם יש בעלי יוזמות שלא רוצים לייצג את המדינה, בכוונה. אבל חשוב לתאם ביניהם, שלא ייכנסו, למשל, לאותה עיר ולאותה אוניברסיטה באותו זמן. כ-3000 איש שיוצאים מדי שנה מהארץ למשלחות ברחבי העולם; משלחות נוער, משלחות של שלטון מקומי, משלחות של צהל, משלחות של איגודים מקצועיים וכו’, מקבלים אצלנו הכשרה בחינם בסגנון ה’דיבייט’, איך לא להיות ישראלים שאומרים: ‘יו שאט אפ פור א מיניט, אנד איי וויל טל יו וואט דה טרות’ איז’. איך להעביר את המסרים נכון. אנחנו בשלבי התארגנות והקמת תשתית המבוססת על יהודי התפוצות, שתקבל מאיתנו הכשרה ומידע. יכול להיות שזה לא יהיה באמצעות המשרד שלנו, אלא באמצעות חברה פרטית.
יש הבדל גדול בין מה שאומרים ישראלים לבין מה שאומרים היהודים המקומיים מסיבה אחת פשוטה – הישראלים היו שם, הם מדברים ממקור ראשון. האם לא כדאי להכשיר דווקא את הישראלים להסברה?
כל יוזמה ברוכה. אני מסכים ששגריר של רצון טוב הוא מי שיכול לדבר בגוף ראשון. וכשאני מדבר על התארגנות של יהודי תפוצות אני בראש ובראשונה חושב על אלה שהיה להם ‘איזראל אקספיריאנס’, מסע, תגלית, ‘שנת ישיבה’ – שהם מאות אלפים בעולם והם עדיפים בעיניי. יש יתרונות מסוימים למי שהוא מקומי מבחינת המנטליות והשפה, לעומת מי שגר כאן הרבה שנים, שמדבר אנגלית סבירה, אבל לא מבין כל ניואנס.
יש לך מסר לישראלים בלונדון?
אני שמח לשמוע על יוזמות ושאנשים לא איבדו את הזהות והקשר עם ישראל.
