את הגירסה המוזיקלית של המחזה מכירים הקוראים תחת הכותרת גבירתי הנאווה. אולם שמו של המחזה שאוב דווקא מסיפור במיתולוגיה היוונית, אודות הפסל פיגמליון, שהתאהב באחד מפסליו וביקש להפוך את הפסל לאשה בשר ודם ולהינשא לה. האלה ונוס נעתרה לבקשתו והוא נישא לפסל שהפך לאישה. במחזה של שאו מודגש הפן של שינוי זהות האדם על-ידי אדם אחר והשאלות המוסריות והאתיות המשתמעות מכך.
דר היגינס,מומחה למבטאים, לוקח תחת חסותו את אלייזה, מוכרת פרחים בעלת מבטא קוקני כבד. היא, מחד גיסא, רוצה לקבל שיעורי הגייה על-מנת שתוכל להתקבל לעבודה בחנות פרחים ולא לעבוד רק ברחוב. הוא, מאידך גיסא, רוצה להופכה בתוך שישה חודשים לדוכסית, כלומר לשנותה מהיסוד.
אולם היגינס אינו לוקח בחשבון שבחינוכה מחדש ובשפה שהוא מקנה לה היא רוכשת אפשרות לביטוי עצמי ולעצמאות. היא מוכיחה את האמרה ‘התלמיד עולה על רבו’, ועוזבת אותו כדי לפתוח קריירה עצמאית במתן שיעורי הגייה.
המרתק במחזה ובהפקה – ומה שגורם לה להיות על התפר העדין שבין הדרמטי לקומי – הוא תהליך השינוי שאלייזה עוברת מתחילת המחזה ועד לסופו. מישל דוקרי, המשחקת את אלייזה, מצליחה להעביר את דמותה באופן מדוייק ואמין בתפקיד מורכב. היא מצליחה לשלב את הקומיות הכמעט גרוטסקית של הדמות הגולמית, וליצור בהדרגה את השינוי שמוביל לדמות עמוקה ואינטליגנטית ובעלת רבדים פסיכו לוגיסטיים בסופו של המחזה. ביחד איתה ההפקה עוברת טרנספורמציה מקומדיה מובהקת למחזה ריאליסטי שמזכיר מחזות של איבסן וסטרינדברג.
פיטר הול אינו הבמאי החדשני והמקורי ביותר בלונדון, אבל אפשר ללמוד ממנו על הקשבה ונאמנות לשפה ולחומרים איתם הוא עובד. מבחינה זו, המחזה, שעיקר עיסוקו הוא שפה והשלכותיה האנושיות, הוא בחירה מצויינת. הסיפור מצליח ויצליח לעניין את הקהל כל עוד הוא יוצג. והעיד על כך שאו עצמו, שבצניעות אופיינית אמר על ההפקה המקורית כי חייבת להיות טעות חמורה בהפקה אם היא מצליחה ליהנות את כולם. כרגע פשוט אינני יכול למצוא את הטעות הזאת. בהפקה החדשה גם אני לא מצאתי.
פיגמליון מציג ב-The Old Vic עד 9/8.
Old Vic Theatre
Waterloo Rd, SE1
Tel: 0870-060 6628
Tube: Waterloo
