להקת Rush נוסדה שנה לפני שנחת אדם על הירח, אבל למרות גילם המופלג של שלושת חבריה, הם עדיין יוצרים עוד ועוד חומרים באנרגטיות התואמת את שמם. את אלבומם ה-19 במספר, Clockwork Angels, הם שיחררו לעולם בקיץ 2012 ובעקבותיו הם יוצאים השנה לסיבוב הופעות עולמי, שכולל ביקור בודד בלונדון. אל האי הבריטי הם צפויים להגיע עם רוח חיים חדשה במיוחד, לאחר שייכנסו בשעריו המכובדים של המוזיאון המפורסם, היכל התהילה של הרוקנ’רול, בטקס שצפוי להתקיים בחודש מאי.
תפקידה של ראש באבולוציית המוזיקה חשוב מסיבות רבות, ואולי בעיקר משום שבלעדיה לא היו נוסדות להקות אחרות, כמו דרים ת’יאטר, ששמות דגש על מקצבים ותזמון ועוטות פן רציני ומסודר יותר לרוק. את סגנונם, שהתחלף מעט עם השנים, ניתן להגדיר כהכלאה של רוק מתקדם עם רוק כבד, אבל מספיק להתבונן על השעון שמופיע בעטיפת אלבומם האחרון כדי להבין על מה מבוססת הלהקה, או לקרוא שורה מתוך שיר הנושא: מלאכי השעון, פורשים את ידיהם ושרים; מסונכרנים וחינניים, הם נעים כמו יצורים חיים.
הדיוק השווייצרי (קנדי, למען האמת) של נגינתם הוא באמת הסממן הבולט שלהם, וגם בהופעות חיות, אחרי כל כך הרבה שנים על הבמה, הם מסוגלים לבצע שינויי קצב מסובכים בהתאמה מבלי להביט אחד על השני. הופעותיהם ידועות גם בהקפדתם לבצע את השירים בדקדקנות ונאמנות קרובה ככל האפשר למקור, כך שמי שאוהב את שיריהם המוקלטים (את הלהקה הזו או שאוהבים או ששונאים), לא יתאכזב.
את הסנכרון מוביל המתופף המוערך, ניל פירט, שגם כותב את רוב מילות השירים. הדעות חלוקות על הטקסטים שהוא יוצר, ומגזין המוזיקה האמריקאי המנוח, בלנדר, הכתיר אותו ב-2007 בתור הליריקן השני הגרוע ביותר בעולם, אחרי סטינג… אבל כשמקשיבים לראש, המילים איכשהו נעלמות ברקע וגובר הסאונד המאפיין את הלהקה. כשהזמר, גדי לי, שר אותן בקולו הגבוה, שהפך עם השנים למעט פחות צרחני, הן הופכות למעין כלי נגינה נוסף. הוא עושה זאת בעוד שהוא חולש על הבס בווירטואוזיות ועובר באלגנטיות לביצוע קטעים בסינתיסייזר. אל כל אלה מצטרפים המלודיות והריפים הייחודיים של הגיטריסט, אלכס לייפסן, מה שגורם לשילוב המשולש הזה להצליח במשך כל כך הרבה עשורים.
למעריצים השרופים יש סיבה לחגוג, ולאלה שלא מכירים, יש הזדמנות להיחשף לאופקים מוזיקליים חדשים.
