בראשית החודש הלך לעולמו הפזמונאי יורם טהרלב, משורר ‘ארץ ישראל הישנה והטובה’, שכבר לפני עשורים רבים הביע בכתיבתו איזה געגוע נוסטלגי ליופי שכבר איננו, ותמיד הפציר בנו להמשיך ולחפש ולזהות את יופיה של אהובתו, המולדת.
השירה של טהרלב נגעה בכמה מישורים. הוא בא מהדור שגדל עם קום המדינה, צעיר מחיים חפר וחיים גורי, שהספיקו ללחום בתש”ח, ובשיריו המוקדמים, שרבים מהם בוצעו ע”י הלהקות הצבאיות הפופולריות של שנות השישים, עסק רבות באתוס הגבורה הצה”לי. בהמשך כתב טהרלב באופן שהצליח להביא את האישי אל הקולקטיבי, ובכך כמו גישר בין דור המייסדים החלוצי לדור שגדל עם המדינה. הוא זיהה את השינויים בחברה, וכמה מפזמוניו הרומנטיים היו להיטי פופ בתקופת המעבר התמימה הזו, כאשר יוצרים החלו להעז לדבר בשפה מעט פחות ממלכתית (‘אני מת’ של שלישיית לא אכפת להם, ‘אינך יכולה’ של החלונות הגבוהים ו’חשמל זורם בכפות ידך’ ששרה רותי נבון הן הדוגמאות הבולטות). אבל לרוב, הרומנטיקה של טהרלב הופנתה לארץ ישראל. שירי הטבע שלו, ויש עשרות כאלו, הולחנו לרוב בסגנון ‘אמצע הדרך’, כשרבים מהם גם זוכים לריקוד משלהם במעגלי ריקודי העם הנצחיים.
שיר אחד שזכה להצלחה עצומה, הוא תופעה די נדירה. ‘הבלדה על יואל משה סלומון’ מספר מעין אגדה חצי אמיתית על ראשית ההתיישבות באם המושבות, היא פתח-תקווה. השיר מופיע לראשונה בשנת 1970, כשהוא חותם את האלבום ‘שבלול’, יצירתם המשותפת של אריק אינשטיין ושלום חנוך, אשר נחשבת לאבן דרך בראשיתו של הרוק הישראלי, כשהסאונד של הרוקנרול הגיע סוף סוף גם אל המזרח התיכון, ולא רק במועדוני המחתרת אלא בקולו של זמר שכבר אז היה אהוב ופופולרי. ב’שבלול’ העזו אינשטיין וחנוך לשיר בסגנון שאז נחשב די חתרני, גם מילולית וגם מבחינת העיבודים והביצועים. להקת הצ’רצ’ילים שנגנה בהקלטות הוסיפה גוונים מחוספסים וחדים של רוקנרול.
למרות זאת, הבחירה לסיים את האלבום בשירו של טהרלב כמו אומרת שגם אם הסאונד החדש של אינשטיין נטה לביטלס ולרוח שנות השישים, אנחנו עדיין נמצאים במשעולי המולדת, ולא בלונדון. כעבור כ-3 שנים אינשטיין מקליט מחדש את השיר ומצרף אותו לאלבום הראשון שלו בסדרת ‘ארץ ישראל הישנה והטובה’, כמו לומר, השיר הזה, גם אם הוא יחסית צעיר, הוא צאצא ישיר של שירי מולדת עתיקים יותר ומחובר ישירות לאותה המיתולוגיה.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
אלא שלמרות מקומו המכובד של יואל משה סלומון בתודעה שלנו, סביב השיר צצו עם השנים לא מעט מחלוקות. העיקרית היא סוגיית אותו סיפור שבדה טהרלב, על “חמשת הרוכבים”. הויכוח בין ותיקי ובני משפחות מקימי פתח תקווה אודות אמיתות הדברים כפי שהם מופיעים בשיר מעולם לא הגיע להכרעה. הדמויות אמנם היו גם היו אנשים אמיתיים אבל יש הטוענים כי שיירת רוכבים כזאת מעולם לא נראתה ומקובלת גם הדעה כי מייסד פתח תקווה האמיתי לא היה יואל משה סלומון אלא דווקא יהודה ראב, הידוע כ’שומר העברי הראשון’, שאיננו מופיע בשיר משום מה. במלים אחרות, ‘אולי היה זה רק חלום, אולי רק אגדה’.
אסור לוותר
אך ויכוח מהותי אחר, אם כי פחות מוכר עלה רק בשנים האחרונות. ביוני 2019 העלה המוזיקאי רוב האקסלי פוסט בעמוד הפייסבוק שלו ובו טען שהלחן לשיר שייך לו ולא לשלום חנוך. האקסלי הוא מוזיקאי אנגלי שעבד בישראל החל מסוף שנות השישים כשהצטרף ל’צ’רצ’ילים’ להחליף את יצחק קלפטר שהתגייס לצבא. האקסלי ניגן בגיטרה ושר, לצד מייסדי הלהקה מיקי גבריאלוב, חיים רומנו ועמי טרייבש. ‘הצ’רצ’ילים’ ניגנו כאמור בכמה מאלבומי המופת של אריק אינשטיין באותה תקופה וגם היו להקת הליווי הקבועה שלו בהופעות. האקסלי אף היה אחראי ללחן לשיר ‘אסור לוותר’ מהאלבום ‘פלסטלינה’, ששרים אינשטיין וחנוך והוא ואינשטיין חתומים יחד על האלבום ‘שירי ילדים’ משנת 1971.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
בפוסט שלו טען האקסלי, שחי היום במיאמי, שהוא ניגן לאינשטיין את השיר, עם טקסט באנגלית, ואריק התלהב. מאוחר יותר ‘שודכה’ המנגינה עם הטקסט של יורם טהרלב. האקסלי מעולם לא הקליט את השיר בעצמו אך פרסם באותו הפוסט את הטקסט המקורי (לטענתו), שכתב באנגלית, אשר תואם את הלחן. לשאלה מדוע נזכר אחרי 50 שנה לתקן את העוול ענה האקסלי שהוא פשוט לא ידע שלא קיבל את הקרדיט על הלחן באלבום המקורי ושהעובדה הזו התברה לו רק במקרה. הוא טען שאיננו מעוניין בפיצוי כספי או בפגיעה בשלום חנוך. מטעמו של חנוך הופיעה הכחשה לטענה של האקסלי והפרשה למעשה לא נפתרה או הובררה. פנינו להאקסלי על מנת לראיין אותו לעלונדון, אך נכון לזמן כתיבת שורות אלה טרם נעננו.
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה של יאיר כץ על מוזיקה בבריטניה:
https://alondon.net/new-site/הסרט-של-פיטר-גקסון-על-הביטלס/
