לשבת על החוף ולהתענג על כוס קפה נמס עלית לצד ג?חנון תוך כדי צפייה במשחק של הפועל מול ביתר… האם סצנה כזו חסרה לכם בלונדון? למרות שאנחנו נורא אוהבים לצחוק על ישראל, לכעוס על יוקר המחיה ולשמוח לאיד כשהמעלות בתל אביב מטפסות מעל ה?35, לפעמים קשה להחביא את הגעגוע הביתה. לכבוד יום העצמאות, שאלנו אתכם מה הדברים שחסרים לכם פה ואיך אתם מצליחים (או לא) להתמודד עם זה.
ים, גופיות ותנאי העסקה
נראה שאין דבר שישראלים מתגעגעים אליו יותר מאשר הים – לשבת על כיסא גנוב בחוף מציצים תחת השמש הישראלית היוקדת עם גלון לימונערק גרוס, גם אם אתם אנשי חורף מושבעים. הרי מי לא מתגעגע לקום בבוקר, לזרוק על עצמו טי?שירט מהוהה, בגד ים קטן וכפכפים ולהיפגש עם החבר’ה בים?
בארץ חם מדי בשביל לשים לב למניירות כמו בגדים מכובדים, וגופיות ספגטי הופכות למדים. לפחות כישראלים אנחנו לא זקוקים לשיזוף מלאכותי, למרות שחלקכם הודיתם שפקדתם מכון שיזוף כשהרגשתם לבנבנים מדי, מה שאולי גורם לאבות אבותינו המזרח?תיכוניים להתהפך בקבריהם.
בארץ, למרות שעבדתי בתאגיד גדול ומוכר, אפילו הבוסים היו מגיעים לעבודה ‘שלוכיים’ בכפכפים ושורטס. זה היה נורמטיבי לגמרי ללבוש ביקיני מתחת לבגדים ולזרום לים מיד אחרי העבודה, מתמוגגת אלמוג מהזיכרונות. פה, אם את מגיעה לעבודה בכל דבר שהוא לא חליפה וארשת פנים רצינית, את מפוטרת על המקום.
אלמוג ומרואיינים נוספים סירבו לפרסם את מחשבותיהם תחת שמם המלא מחשש לתת סיבה למעסיקם לפטר אותם. אפשר להבין את חששם; המעסיק שלי, שאינו דובר עברית, תירגם סטטוס בפייסבוק, שבו הזכרתי את שם המוצר עליו עבדנו בקונטקסט חיובי ומבלי לחשוף פרטים על העבודה עצמה. בבוקר למחרת גיליתי שפוטרתי מהעבודה. למרות שמצבו של שוק העבודה בארץ על הפנים גם כן, אפשר לומר שדבר נוסף שניתן להתגעגע אליו בישראל הוא תנאי העסקה שאינם הזויים לגמרי, אומרת תובל קליין.
ספונטניות, ספורט וקפה ברד
אחד הדברים שהכי קשה להתרגל אליהם במדינה חדשה הוא המחסור בחברים. אולי קל לנו יותר במדינה דוברת אנגלית, בהשוואה לחברינו שבברלין או בפריז, אבל עדיין אין שום דבר שמשתווה לשפת האם שלנו, להיכרות אמיתית, לשייכות ללא תנאים, ולומר לחברה?הכי?טובה שאת מתחת לבית שלה בלי הזמנה.
לצאת לפיקניק עם חברים באמצע פברואר, לקפוץ לים כשעצובים, לחיות כל הקיץ על זוג כפכפים אחד…, מוסיפה תובל קליין, פה יש שלושה ימים בשנה שאפשר לצאת בהם לפיקניק לא מקורה, והחוק הוא שהם אף פעם לא יהיו בסופשבוע או בבנק הולידיי כל פעם שאני מתגעגעת לתרבות הישראלית אני קופצת לסטארבאקס וקונה לעצמי פרפוצ’ינו. זה פשוט הדבר הכי קרוב לאייס קפה תל?אביבי, שגם מרגיש כמו לונדון.
יותר מכול, אני מתגעגעת לספונטניות של אנשים… להיפגש בלי לתכנן חודש מראש, מסכימה גם אביטל פרידמן.
אבל לא כולם מחפשים חיי חברה עם ישראלים בלונדון. אני מתגעגעת המון לחברים ולמשפחה, כמובן, משתפת ניצן ב?, אני פחות מחפשת להתחבר פה לישראלים, אבל התחלנו ללכת למפגשים דרך האתר www.meetup.com, שמאפשר למצוא חברים לפי תחומי עניין. בשישי הקרוב, למשל, יגיעו אלינו חמישה אנשים לערב משחקי לוח.
אחד מתחומי העניין שיכול לחבר בין אנשים הוא ספורט, והשייכות הישראלית לקבוצה לא משתנה בקלות. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא כדורגל, אבל לא סתם כדורגל, אלא הפועל, מספר בר ס’, כשאני מתגעגע להפועל יותר מדי, אני מנסה ללכת למשחק של ווסטהאם או של ארסנל, כי גם הם לוזרים, מוסיף רמי א’. לעומתם, גיא דיאמנט מתגעגע להתרגשות בטדי: אני הולך לעתים קרובות למשחקים של הנבחרת האנגלית וכולם יושבים. אני מתגעגע למשחקים של ביתר שקופצים לאורך כל המשחק. במשחקים של קבוצות פה, לעומת זאת, האווירה מצוינת ומדהים איך שהתחבורה הציבורית נערכת במיוחד למשחק. כשגיא שומע על האוהדים הנוספים המשתתפים בכתבה הוא אומר: תעיפי את אוהדי הפועל, מיותר לחלוטין אני משנה את התשובה שלי: מתגעגע לראות את הפועל מפסידה ב’טדי’.
ניקיונות, מגבים ותרופות
מתברר שחלקנו מתגעגעים לטכניקות הניקיון המזרח?תיכוניות שחונכנו על ברכיהן, שכוללות מגב ושטיפת כלים בכיור. כשעברתי לבריטניה וראיתי את בן הזוג שלי שוטף כלים, חטפתי חררה, מספרת תובל קליין, זה נראה כל כך מטונף, כמו אמבטיה במים של הקישון בהתחלה ניסיתי לשטוף כלים כמו בישראל, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך כי מישהו תמיד הצליח לזרוק לי את הסקוץ’ או למלא את השיש בכלים מלוכלכים כך שלא היה לי איפה להחביא את הגיגית. אחרי זמן מה, היא נכנעה והתחילה לשטוף כלים לונדון?סטייל. עכשיו, כשאני מגיעה לארץ ומבקרת את ההורים, אני מרגישה ששטיפת הכלים שלהם מלוכלכת אפילו יותר, היא מסכמת בחיוך.
?אני מתגעגעת למגב לניקיון רצפה. אחד נורמלי עם סמרטוט רגיל, פשוט, חולמת נוי דרכמן. עשיתי ייבוא אישי של סמרטוטים מהארץ. אני מבינה את ההיגיון של ה?mops שיש פה, אבל אי אפשר לנקות אותם באמת ואז אתה סתם מורח את הבית בלכלוך… אנחנו באותה דעה גם לגבי המתגים שמפעילים את שקעי החשמל. מה לעזאזל? השותפה הספרדייה שלי ואני לא מבינות את העניין, אבל השותפה הסקוטית שלי חושבת שזאת המצאת המאה, נוי מסכמת בייאוש.
מעבר לחומרי ניקוי לבית, ישראלים וישראליות מסתבכים עם מציאת מוצרי טיפוח מתאימים: אני מייבאת לאנגליה שמפו של ‘נקה 7’, מגלה שירן קנינגהם.
כישראלים המגיעים ממערכת בריאות לא רעה, יש לנו טענות כנגד האופציות התרופתיות בממלכה המאוחדת, באופן שמתאים לסטריאוטיפ ההיפוכונדרי שלנו. אי אפשר להשיג אופטלגין בבריטניה, מספרת יעל נ?, וכמו כל ישראלית שזקוקה לתחליף ולא יכולה למצוא, גם היא קונה סטוקים של התרופה בכל ביקור בישראל.
קשה למצוא באנגליה תרופות ישראליות או אמריקאיות, אבל תודה לאל – מס הכניסה של כל מבקר מישראל המתנחל על הספה הוא עשר קופסאות של אדוויל. בעייתיות הן גם הגלולות למניעת היריון. גינקולוגים בישראל נותנים מרשמים לתקופה מוגבלת, וכאן לפעמים צריך לשבת עם האחות כדי לחפש גלולות בעלות תכולה דומה למרשם בארץ. לפחות כאן הן בחינם.
חומוס, צפתית וג’חנון
בתור ישראלים בלונדון, אנחנו סובלים ממחסור באוכל באופן כפול ומכופל. מצד אחד, אין כמו פתיתים של אימא, ומצד שני, האוכל הבריטי הוא מהגרועים בעולם ואין דבר שישתווה להבעת הגועל של ישראלי המנסה בפעם הראשונה מקפא צלופחים (אם הוא אמיץ מספיק לנסותו מלכתחילה).
כשממש בא לנו על חומוס ישראלי, נוכל לקפוץ לביקור במסעדות בגולדרס גרין ובצפון העיר או בסופרמרקטים הכשרים, אבל אנשים כמו רותם גז לא מסופקים מהם: אם יש מזון שעושה לי ‘קרייב’ מטורף זה חומוס חם, הוא מתמוגג. בישראל אפשר להתווכח על טעם ועל ריח. חומוס חיפאי, יפואי, ירושלמי או גלילי – אם המסעדה קיימת ומוכרת, יהיה קשה ליפול. בלונדון זו פשוט מכה. בהתחלה עוד הקשבתי להמלצות ודגמתי כל יום לפחות אחד. כל כך רציתי למצוא את החומוס הטוב בלונדון, אבל האכזבה היכתה בי כל פעם מחדש; מחומוס מקופסה שעבר צילחות מחדש לחומוס גרגירי שלא בטוח שהבעלים יודע בכלל מה היחס ההגיוני בין החומוס לטחינה. כולם פה רוצחי חומוס!, הוא מבכה.
רותם מתגעגע לחומוס טוב כל כך עד שהוא כבר ויתר על החיפוש ובחר בתחליף קולינרי מפתיע: כשיש לי ‘קרייב’, אני פשוט אוכל ארוחת בוקר אנגלית עם קולה. לפחות בביקורים בישראל, הוא דואג לפקוד את חומוס בית הכרם במג’דל כרום, החומוסייה האהובה עליו.
נענע זה אחד מהדברים שלא הצלחתי לגדל בעצמי וממש ביאס אותי, מוסיפה ניצן ב’ לאבל הלאומי. אני הכי מתגעגע לשוקו בשקית, אומר גיא דיאמנט, חברה שלי מביאה לי חבילה בכל פעם שהיא באה לבקר (ראו בתמונה הקטנה למעלה, י.ל.כ). השוקו באנגליה פשוט לא טעים.
גם גבינות הן מצרך נכסף: גבינה לבנה, גבינה בולגרית גבינה צפתית, מוסיפה לרשימה המוזיקאית אביטל רז, געגוע שמתגבר בכל פעם שאני מקבלת לאפה ספוגית המוגשת עם פיתה בתוך קופסה עם מזלג. גם קוטג? נורמלי, מספרת תמר ספיר, אני יודעת שיש קוטג? טרה בכושר קינגדום, אבל צריך למשכן את הבית בשביל לקנות אותו.
בר מתאר עוד שני מטעמים: מלאווח אמיתי וההמבורגר הטבעוני של ‘אגאדיר’. אני פשוט לא מוצא להם תחליף, הוא מבכה. את המלאווח והג’חנון ניתן למצוא קפואים במכולות שונות, אבל מאי ליטני החליטה לקחת יוזמה ויצרה את ג’חנונס – משלוחי ג’חנון טרי עד הבית. ידיד שלי חשב על הרעיון ופיתחנו את זה יחד… שאלתי בפייסבוק כדי לבדוק אם ישראלים אחרים מתגעגעים לג’חנון כמונו, וההיענות הייתה כל כך מפחידה – 150 פניות חיוביות בשעה הראשונה, אחריה הפסקתי לספור – כך שלא יכולנו לזנוח את הרעיון. אבל דווקא כשהשניים גילו את הפוטנציאל האדיר, הידיד החליט לפרוש, מה שהיה בעייתי, כי הוא היה זה שהכין את הג’חנונים. גם בלי הטבח הראשי, מאי וצוותה (בן הזוג שלה) הצליחו למצוא את מתכון הקסמים. טסנו לארץ ונפגשנו עם שכנה מקסימה שלי, תימנייה ומבוגרת, שלימדה אותנו את כל הסודות. כשבידם רזי הג?חנון הכמוסים, הם לא עצרו שם ובדקו על ידי ניסוי וטעייה כ?30 סירים שונים עד שהגיעו לטעם המתאים. אחרי ששכללו את המתכון, הם החלו לבצע משלוחים מדי סופשבוע (www.facebook.com/Jachnoons).
