כשהמחזמר הזה הועלה אשתקד לסיבוב קצר ב”קולוסיאום” אמרו עליו חסידי רוק רבים וטובים, ואפילו מבקרים, כי מדובר במופע שובר גבולות “אשר שינה את פני המיוזיקל אחת ולתמיד”. זו אולי הגזמה פרועה, אולם אין ספק שזוהי גם הפקה פרועה. באוקיינוס המחזות המוזיקליים, השוטף את הווסט-אנד כבר שלושה עשורים, יש כאן ניסיון להמציא מחדש את הז’אנר. אמר על כך אחרי הבכורה מיט לוף (או בשמו האמיתי, מארווין לי אדיי) בכבודו ובעצמו: “כל מה שיכולתי לעשות היה לבכות. למין האנושי היה חלום והנה אני כאן, חי וקיים, כדי לראות זאת”. הוא לא התכוון רק לשיריו, עליהם מבוסס הספקטקל, אלא אף להפקה הרועשת והבומבסטית שנפרשה על פני למעלה משעתיים על במה ענקית שבה התרחשה העלילה.
והעלילה היא המרכיב הפחות חשוב בהפנינג הגרנדיוזי הזה. היא גם לא הייתה תמיד מובנת מאליה. הסיפור מגולל מציאות אפוקליפטית המתרחשת בעתיד הרחוק במנהטן (הנקראת אובסידיאן). על חורבותיה שולט רודן בשם פאלקו (רוב פאולר), שמחליט להרוס את מערכת המנהרות של הרכבת התחתית לשעבר כדי להשליט את מרותו על אלה המסתתרים בתוכה וקרויים “האבודים”.
אותם “אבודים” הם צעירים שמגיעים לגיל 18 ומאז לא מזדקנים משום שמערכת הדי-אן-איי שלהם עוברת תהליך לא מובן של קיפאון. סטראט (השחקן אנדרו פולק), הוא מנהיג “האבודים” ועומד בראש המרד כנגד פאלקו, שרוצה להחזיר עטרה ליושנה על ידי הקמת שיכוני מגורים במקום “קני הפשע” בהם מתגוררים אויביו. פאלקו גם משתף את העיר בחגיגות יום ההולדת של בתו, ראוון (כריסטינה בנינגטון), המתאהבת בסטראט על אפו ועל חמתו של אביה. המלחמה הזאת בין בני אור לבני חושך, מעין הכלאה בין “פיטר פן”, “רומיאו ויוליה” ו”סיפור הפרברים”, היא זאת שמלווה אותנו במהלך הערב.
מקום של כבוד בכותל המערבי של הרוק העולמי
20 השירים, לחלוטין לא להיטים, מופיעים באלבום שהופיע עוד בשנות ה-70′ על ידי מיט לוף ונושא את שמו של המיוזיקל. הוא מכר בשעתו כ-40 מיליון עותקים ושהה במצעדי הפזמונים משני עברי האטלנטי ובעוד 26 מדינות במשך 485 שבועות. גם היום הוא נמכר בחצי מיליון עותקים בשנה. זהו חלק מטרילוגיה שהעניקה למיט לוף מקום של כבוד בכותל המערבי של הרוק העולמי.
אולם הכוכב האמיתי של האירוע הוא ג’ים שטיינמן, שכתב והלחין את כל השירים והטביע את חותמו על ההפקה, כשם שעשה לתקליט עצמו לפני כ-40 שנה. שטיינמן, עטור הפרסים, הוא מלחין, זמר, מפיק, פסנתרן, שחקן וכותב, וידו בכל. הוא מוכר בזכות המחזמר The Dream Engine ובעבר הלחין שירים לסלין דיאון ולבוני טיילור. אך הוא מזוהה יותר מכל עם ה”עטלף” על כל גלגוליו השונים. הוא ועמיתו כבר הגיעו לעשור השביעי של חייהם ולא החמיצו כמובן הזדמנות להתייצב על השטיח האדום של תיאטרון דומיניון.
צופים משולהבים נותרו באולם בזמן ההפסקה
הפעלולים על הבמה משכיחים לחלוטין את סיפור העלילה ומגמדים אותו. אופנועי “הארלי דווידסון”, תפאורות תלת-ממדיות על שתי קומות ושלולית ימים עמוקה אל תוכה נעלמים רקדנים הם רק דוגמה לדרמה הקולנית הזאת. הערב הגיע לשיא כשראוון דוחפת מכונית ספורט גדולה אל מחוץ לבמה, אל עבר הנגנים והמנצח, במה שנראה כתאונה. צופים משולהבים נותרו באולם בזמן ההפסקה כדי לראות כיצד מוחזרת המכונית למקומה.
הבמאי ג’יי שייב ניסה ליצור אופרת רוק בעלת גוונים וגנריים, ברוחם של שטיינמן ומיט לוף, כדי להמחיש מהו גיהנום. הוא הצליח לעשות זאת באמצעות כוראוגרפיה מדהימה של 30 רקדנים, המעניקים רנסאנס לתקליט ישן שכותב מחדש את חוקי המחזמר הממוסד, ומעניק השראה להפקה גרנדיוזית שלא מן העולם הווסט-אנדי הזה.
פרטי המחזמר בלונדון
מתי: עד 27 באוקטובר, 2018. ב-ש’, 19:30. ד’, ש’, 14:30.
איפה: תיאטרון דומיניון, לונדון.
כתובת: Dominion Theatre, 268-269 Tottenham Court Road, London, W1T 7AQ
מחיר: 20 – 175 פאונד.
