מתישהו, רוס פרו, מי שהיה מועמד עצמאי לנשיאות ארהב ב-1992, נשאל ערב הבחירות באחד העימותים, מה יקרה אם יזכה ואת מי ימנה כשגריר. פרו לא התבלבל וענה בחדות: שגרירים הם כמו דינוזאורים. פעם היה צריך אותם, כשלא היו קווי טלפון ישירים. היום, כשיש אינטרנט, פקס וטלפון לווייני, כבר לא צריך שגריר שייגש אל ראש מדינה וילחש באוזניו מסר. היום תפקידו של השגריר הוא להביא עסקים למדינה, לא יותר.
ובכל זאת, תפקידו של שגריר ישראל מעט שונה מזה של שגריר ארהב. שגריר אמריקאי לא מקדיש ערבים שלמים לכיבוד חתונות של אזרחים אמריקאים שחיים בלונדון, אבל שגריר ישראל מחויב, למשל, לקהילה היהודית וזמן ניכר הוא מקדיש מלבד ליחסי החוץ של מדינת ישראל, לטיפוח יחסיו עם הקהילה, משתתף באירועים קטנים כגדולים, מקפיד להצטלם ולארח בעיקר את עשירי הקהילה, שדורשים כבוד.
מבחינת תפקידו של השגריר, יחסי ישראל-בריטניה הם לא מה שהיו פעם. ב-18 השנים שעברו מאז יצא לאור הגיליון הראשון של עלונדון, באו והלכו שישה שגרירים, כל אחד מהם שונה באופיו וברקעו מעמיתיו.
המקצוען שבהם היה ללא ספק משה רביב (1993-1997), שבא מרקע דיפלומטי משופשף ביותר. אחריו הגיע דרור זייגרמן (1998-2001) – פוליטיקאי, חכ ועסקן ליכוד שקיבל למעשה את המשרה כסידור עבודה, בלי רקע דיפלומטי כלשהו ואפילו בלי אנגלית טובה. זייגרמן התקשה לקרוא את נאומיו באנגלית, אבל לפחות ישב הרבה במסעדת דיזנגוף (המנוחה) בגולדרס גרין, בלב הקהילה.
השגריר הבא, צבי שטאובר (2001-2004), גם הוא מפליטי הפוליטיקה הישראלית, מקורב לראש הממשלה דאז, אהוד ברק, שסידר לו את המינוי. שטאובר הפתיע כשגם בלי רקע דיפלומטי, הצליח אחרי מאמץ ולימוד, בסבלנות ובחוכמה, תוך ניצול עברו הצבאי המפואר, לספק את הסחורה. המאמץ גם גבה ממנו קורבן – התקף לב בו לקה לילה אחד כשהוא לבדו בבית השגריר.
צבי חפץ (2004-2008) נחשב למינוי של חברו הטוב, סילבן שלום, שכיהן אז כשר החוץ. גם חפץ הגיע בלי שום ניסיון דיפלומטי, שמוכיח למעשה את מה שרוס פרו קבע, שגם ממשלת ישראל לא רואה בניסיון דיפלומטי ערך כלשהו למשרה. חפץ, עורך דין ממולח בהכשרתו וניסיונו, אהב את לונדון, בילה כהוגן עם אשתו, סיגליה, אבל עננים שחורים ליוו אותו לאורך כהונתו, החל ממעצר בתו בפרו (זכתה בהמשך לחנינה מהנשיא) וכלה בחקירתו בפרשת הלבנת ההון בבנק הפועלים (נסגרה בלי אישומים). חפץ הוכיח שגם בתנאים קשים כמו שלו, אפשר להצליח עם כריזמה וקשרים, והתחבב אפילו על טוני בלייר, שהציע לו להישאר איתו בקשר ולייעץ לו אחרי שהפך לשליח הקוורטט למזרח התיכון.
רון פרושאור (2008-2011), שהחליף את חפץ, נחשב לאחד הדיפלומטים המוערכים במשרד החוץ. הוא כיהן כמנכל המשרד, ציר מדיני בוושינגטון ודובר השגרירות בלונדון בשנות ה-90′. פרושאור שמר על המסורת התמוהה של כיבוד היתר של עשירי הקהילה, עשה נפשות להסברה הישראלית וזימן את עצמו באומץ לאוניברסיטאות רחוקות כדי להתעמת עם סטודנטים עוינים. הופעותיו בתקשורת היו הטובות מבין השגרירים בזכות האנגלית המשובחת, הכריזמה הטבעית, הנחישות והידע.
פרושאור נקרא להחליף את השגרירה באום ומשרד החוץ חיפש מחליף, שנמצא בדמותו של דניאל טאוב, השגריר המכהן ושנכנס לנעליו ב-2011. טאוב הוא השגריר הראשון שגם חובש כיפה ושמוצאו מאנגליה. אם לשפוט לפי התדהמה בה קיבל ועד העובדים של משרד החוץ את המינוי ואת הגינוי שפרסם על מינוי שגריר שמעולם לא שירת בחול, המוצא שימש מן הסתם כמקדם משמעותי בהחלטה של ועדת המינויים. אם בימיו של השגריר הראשון בתולדות המגזין, משה רביב, העיסוק המרכזי היה בתהליך השלום, בקשרים חדשים עם העולם הערבי ועם הפלסטינים, השתתפות בוועידות שלום ובאירועים מדיניים. כיום, כשתהליך השלום בהקפאה עמוקה מה שמונע אפשרות מעשית לקדם את ההסברה, תפקידו של השגריר מתמקד יותר ויותר בתחזוקת הקשר בין מדינת ישראל לבין הקהילה המקומית.
