הצעירים מבינינו עוד ינסו לשמור על ארשת מסתורית. לא, לא ביקשתי חצי כוס סוכר משרי בלייר, אבל לא תאמינו ממי לקחתי סיגריה אתמול בפאב… דמיאן מק’נמנרה, לא מכירים? הוא היה ניצב מחליף בקורי. נו, קורוניישן סטריט – מה, לא הגיע עדיין לארץ? פרימיטיבים.
בניגוד לצעירים, הדור הבוגר יותר – וכאן מדובר בתופעה מרתקת – הולך ומאבד עניין. ככל שהשתרשו כאן, ככל שטוב להם, כך התשוקה שלהם למקום הולכת ודועכת. פתאום העיר הנפלאה הזו הופכת למערכת סבוכה של דרכי אספלט שתפקידם לקחת ולהחזיר מהעבודה. פתאום התרבות, הגינונים, הסרקאזם האנגלי, כולם הופכים להיות מקוממים ולא מעוררי הערצה. פתאום הפאבים נראים, מה לעשות, מאוד דומים האחד לשני.
עד כאן הכול ברור ואפילו מתבקש. הבעייתיות מתחילה דווקא כשמדובר ביחס לאמא שמעבר לים. לא פעם יצא לי להיות עד לויכוחים שבהם הישראלים הותיקים הגנו על המדינה בשצף קצף ואילו הצעירים קילסו וגידפו אותה. וזה עובד כך כמו על פי נוסחה מתמטית. לא קרה הפוך. בלי קשר לתוכנם של הדברים, מי צודק ומי טועה, העניין הוא שבכל פעם שהייתי עד לויכוח כזה – התחשק לי לתלוש לעצמי את שערות הזקן ולהדביק אותם לעפעפיים. מתוך עצבים כמובן.
עם כל הכבוד שאני רוכש ליורדים ותיקים שמדברים כאילו אך זה סיימו את מלאכת הקמתו של מגדל השמירה הראשון בדגניה, עם כל הכבוד לניסיונם הרב ולרוחב השקפתם – משהו אבד להם בדרך. היכולת ללמוד ולהקשיב. אפילו לצעירים. בקרו במרכזי קניות בלונדון ומחוצה לה, בבאסטות ובבתי-קפה מקומיים. תשאלו את מיטב הנוער מה גרם להם לעזוב. תשמעו איך הם מדברים על המדינה. עד כמה הם מרירים.
נכון, הם צעירים מכם ב-20- ולפעמים 30 שנה. אבל דווקא כשמדובר בנושא הכאוב הזה הם מבוגרים וחכמים יותר. הם יודעים שהתרנגולים כבר לא מופיעים יותר. שהגבול כבר לא עובר בטלביה. שסגרו את מסעדת הדגים של צ’רופי. שראש עיריית ירושלים הוא חרדי. שראש הממשלה נרצח. שמישהו לקח להם את היכולת לחיות בכבוד ובביטחון.
כמובן, גם אתם יודעים את הדברים האלו. אלא שמשום מה העדפתם לטאטא אותם אל החדרים האחוריים של השכל והרגש. המצפון גבר על האמת. אולי אתם חושבים שלרדת מהארץ זו בושה. אז שתדעו שהיום זה כבר לא. אתם גרים כאן כי במערכת השיקולים הכללית טוב לכם כאן יותר מאשר שם. ואם זה לא המצב, אז משהוא אצלכם משובש מהיסוד. ואם זה כן המצב, אז כדאי שתודו בזה. על פי מיטב שיפוטי, עדיף להיות יורד גאה מאשר יורד שקרן.