המתאבדות האירוטיות
המתאבדים המוסלמים הפכו זה מכבר מקור השראה לאומנים. היה מי שטען בשעתו, כי טבח בניני התאומים בניו-יורק הוא לא אחר מאשר יצירת האומנות של המילניום. בשטוקהולם היה זה דווקא אומן ישראלי שבחר להנציח את המחבלת-המתאבדת שטבחה 12 סועדים במסעדת מקסים בחיפה. עתה, באדיבות הארגון Christian Aid הונצח בתערוכה בלונדון הטבח שביצע מחבל-מתאבד פלסטיני בקפה מומנט בירושלים. המדובר באחד מתשעה ציורים, כולם מעשי ידיו של ג’ון קין המוצגים עתה ב- London Institute of Art. אותו ציור מעניק לצופה בו את ההרגשה כי הצייר סוגד לאותו רוצח המוני.
אין זו הפעם הראשונה בה הארגון הדואג כל כך לרווחתם של הפלסטינים, בשם הנצרות כמובן, מסגיר את דעותיו הפוליטיות. בשנה שעברה הוא שיגר למזרח התיכון את אחד מעובדיו הערבים שדיווח על בניית גדר הביטחון. הדוח שכתב זכה לכותרת חומת המוות ולא בגלל המחבלים-המתאבדים, אלא משום שלטענת הכותב הוא מפריד בין הפלסטינים לבין פרנסתם. בכך, בעצם, הוא חשף את פרצופו האמיתי. יותר משחייהם של הישראלים עמדו לנגד עיניו, מעייניו היו נתונים לרווחתם של הפלסטינים. כך גם נחשפה ברבים התייחסותם של ארגוני זכויות אדם למיניהם החרדים לשלומן של נשים פלסטיניות הכורעות ללדת במחסומים צבאיים, אולם לחלוטין לא לחייהם של החיילים המגינים בגופם על האזרחים הישראלים.
אולם בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה בה עיתונאים, סופרים, פוליטיקאים או שגרירים מוצאים לנכון להתפעם ממעשי הנבלה של המתאבדים. זה הלך והחריף כאשר הסתבר שקבוצות הטרור הפלסטיניות החלו להפעיל נשים במשימות ההתאבדות שלהן. היה זה שגריר סעודיה בלונדון לשעבר שכתב שיר הלל למתאבדת הראשונה. בעקבותיו הלכו רבים וכך הפכו המתאבדות לגיבורות לאומיות לא רק ברחוב הפלסטיני ובעיתונות העולם הערבי, אלא אף בקרב החוגים הליברלים במערב. למרבה שאט הנפש יש כאלה הרואים בהן נשים המבצעות אקט רומנטי, כמעט מיני, המצריך בעיניהם התייחסות אומנותית.
אותה מחבלת-מתאבדת – לכאורה נכה, שעוררה את רחמי החיילים הישראלים במחסום ‘ארז’ בעזה – מסמלת בעיני את התגלמות הרשע עלי אדמות. אחר-כך הסתבר שהיא בגדה בבעלה וכיפרה על חטאה בהרג ישראלים. את חגורת הנפץ נתנו לה הבעל והמאהב גם יחד. הנה לכם משולש מעורר צמרמורת שעוד יככב בתערוכות, סדרות טלוויזיה וקליפים מוסיקלים. דמם של היהודים הפך להיות שוב מוצר לוהט בסלונים של בירות אירופה.
בין מוסקבה לירושלים
הסתכלתי בעמודים הראשונים של כל העיתונים הבריטים למחרת הטבח במטרו של מוסקבה בו נרצחו לפחות 93 נוסעים. כמעט אף אחד מהם לא התייחס לאירוע המחריד. כולם היו עסוקים בטביעתם של שוני הצדפות הסינים. הנה לכם הוכחה לכך שהעיתונות הבריטית חדלה להתייחס גם למעשי הרצח ההמונים המתרחשים בארצות אחרות. במלים אחרות, אנחנו לא לבד. העולם המערבי התרגל כבר למותם של אזרחים ישראלים, רוסיים והודים, כשם שהתרגל לעובדה שמאחורי השחיטות האכזריות הללו עומדות קבוצות מוסלמיות. אין זה מפתיע כמובן שרק מי שנפל קורבן לטרור חסר אבחנה כזה חש קירבה גדולה לישראל. במוסקבה, בניו-יורק ובבומביי מבינים את הסיוט בו חיה ירושלים. לא בפאריס או בלונדון. איני, חלילה, ממתין לאוטובוסים מתפוצצים בבירות אירופה המערבית. אולם אני מרשה לעצמי לתמוה מדוע הבריטים, הצרפתים והסקנדינבים חייבים לעבור את הגהינום הזה כדי להפסיק להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל.
חומר למחשבה
משלחת של מנהיגות יהודי בריטניה פגשה בשבוע השני של פברואר את ראש עירית לונדון. הוא כמובן חזר על עמדותיו האנטי-ישראליות, אך גינה את האנטישמיות מכל וכל. זהו סידור העבודה הנוח לאנשים מסוגו. הם יוקיעו את האנטישמיות, אבל באותה נשימה יאשימו את ישראל בכל צרה וצרורה. האם מישהו קונה את הסחורה המשומשת הזאת?
הגארדיאן הפעם התעלה על עצמו. במאמר מערכת הוא התייחס לאותה חברת פרלמנט המבינה את המתאבדים הפלסטינים ושוקלת בגלגולה הפלסטיני להתאבד בעצמה. העיתון הישווה זאת, לא פחות, לאותם אזרחים בריטים רבים שהבינו לליבו של אותו חקלאי שירה למוות בפורץ שחדר לביתו באישון לילה. אם זו לא התרת דם, מהי התרת דם?
הרב הראשי, מכל האנשים, דווקא סבור כי ה BBC-אינו חד-צדדי. הצ’יף הזה לא מפסיק להפתיע. לומר על הביב שהוא הוגן ומאוזן, כאשר אפילו ב’דאונינג סטריט’ רוצים לראות אותו תלוי על עץ?! אם כבוד הרב צופה בשידורי הרשת הוא אולי היה שם לב מן הסתם לכך שהם מסרבים, כמדיניות, לכנות את המחבלים-המתאבדים כטרוריסים.
ננסי דל-אוליו, חברתו של מאמן נבחרת הכדורגל של אנגליה, טוענת כי היא חצי יהודיה. אשתקד היא ביקרה בישראל והייתה מספיק אמיצה כדי להגיע לגדה המערבית. העולם, היא אומרת, חש אשם על מה שאירע ליהודים במלחמה. אבל אני לא מקבלת, היא מוסיפה, כיצד הם עושים לאחרים, מה שנעשה להם…. ואני שואל, אם ננסי הייתה יהודיה גמורה, האם היא הייתה חוסכת מאתנו את דבר השטות הזה?!
