היהפוך ה’גארדיאן’ עורו?
את יוסי מנדלביץ’ פגשתי לראשונה כאשר היינו סטודנטים ומאז נפרדו דרכינו. בקיץ האחרון, בעקבות מאמר שפרסמתי בעיתון ישראלי, הוא יצר עמי קשר מבלי ששנינו ידענו כי בעבר הצטלבו דרכינו. רק כאשר נפגשנו שוב, בבית קפה בתל אביב, נזכרנו באותו שבוע רחוק בו ייצגנו את ישראל בתוכנית הקיץ של אוניברסיטת אוסלו, עיר בה נחתם כעבור שנים ההסכם ששינה את חייו.
חייו של יוסי השתנו בצורה טראגית ביותר ב- 5 בחודש מרץ האחרון. בנו יובל נרצח בגיל 13 כאשר מחבל פלסטיני מתאבד, סטודנט למחשבים מהפוליטכניק של חברון, פוצץ את עצמו יחד עם עשרות נוסעים באוטובוס מס’ 37 בשדרות מוריה בחיפה. מטען הנפץ הופעל בשעה 14.10 ו-32 שניות כאשר יוסי שוחח עם בנו. מילותיו האחרונות היו אבא, אני אוהב אותך…. כאשר הגיע יוסי למקום הפיצוץ כבר לא ניתן היה לזהות את יובל, אולם ידו השמאלית הייתה תלויה על חלון צידו של האוטובוס. יוסי זיהה אותה בשל השעון שהיה עדיין מונח עליה.
לא הייתי נדרש להזכיר את הטבח הזה לולא לפתע פתאום הגארדיאן נזכר בו. העיתון, שהאנטי-ישראליות שלו כבר הפכה לתופעה מגוחכת, שיגר כתבת בשם לינדה גראנט שפגשה את יוסי ושמעה ממנו את סיפורו המצמרר. ב- 3 בדצמבר היא ראיינה אותו ואף שמעה ממנו כי משפחתו של המחבל, מהכפר הפלסטיני אבו דיס, חגגה את רצח יובל במשך שלושה ימים. באבו דיס, ממנה הגיע הרוצח, בונה עתה ישראל את גדר הביטחון הזוכה לגינויים בכל רחבי העולם.
מאמרים קשורים
הראיון עמו פורסם תחת הכותרת התמוהה סיפורי תל אביב, כאילו המדובר היה בטור רכילות מחיי הלילה של העיר העברית הראשונה בישראל. לדעתי, אמר לי יוסי כעבור שבוע, נפל סוף סוף האסימון לגארדיאן, בניגוד לעיתון המתחרה האינדפנדנט. לדבריו, ברחוב פרינגדון החלו להבין כי לסכסוך האכזר במזרח-התיכון יש צד נוסף ודווקא בו נמצא הקורבן. אתה מגזים, אמרתי לו, שלילת הטיעון הישראלי מובנית בתוך הוורידים של העיתון הזה. אל תתרשם מהמחווה הזאת יתר על המידה. חשבתי על זה גם לאחר שקראתי כתבה גדולה שהאשימה את ישראל באפלייה מכוונת כלפי סטודנטים ישראלים בגלל רצונה לשנות את סדרי הקבלה לאוניברסיטאות. הידיעה בישראל עצמה לא עוררה כל הדים ולא התפרסמה בכל העיתונים.
אבל יכול להיות שפרישתה המהדהדת של ג’וליה ברצ’יל מהעיתון הזה הניעה אותם ליצור מראית עין של איזון. בעלת טור זה נפרדה מהגארדיאן בשאט נפש והכריזה על מעברה לטיימס בשל יחסו לישראל. גם היא קיבלה בחילה מהפמפלט הזה שתפוצתו ירדה ל-350,000 עותקים. יומון זה הכריז בעצם מלחמה נגד ישראל ופרסם מאמרים שקראו לחיסולה של המדינה היהודית. הוא עדיין טוען שצהל ביצע פשע מלחמה בג’נין ומאשים את ירושלים אפילו בפיגועי ההתאבדות נגד אזרחיה. עורך המזרח-התיכון של העיתון, בראיין ויטיקאר, הוא גם מנהלו של אתר אינטרנט ערבי. האומבוטסמן, איאן מאיירס, ממשיך לבדוק את תלונתי נגדו כבר למעלה משנה. אז אל תעלזו בטרם זמן. האל-גארדיאן ימשיך לחיות ולבעוט באחוריה של ישראל. הוא יזדעזע כביכול מהאנטישמיות, אולם באותה נשימה יטען כי ישראל היא שורש הרע של המזרח התיכון.
והוא לא היחיד
המלחין היווני מיקיס תיאודוראקיס, דמות נערצת בישראל של שנות השבעים, טען בלהט כי היהודים הם אם כל חטא. בתו נשואה לנציג אשף באתונה וכל השלושה בילו את השנים האחרונות בשטיפת מוח הדדית. מה מביא את אביו של זורבה היווני לדברי בלע כאלה? אל תשאלו את האיחוד האירופי כי לא תקבלו ממנו תשובה. הוא הרי גנז את מסקנות המחקר לפיו השמאל והאיסלאם ביבשת הם אלה העומדים מאחורי גילויי האנטישמיות האחרונים. השמאל, הבנתם? בעלי בריתם של חותמי יוזמת ג’נבה, בעלי בריתו של תיאודוראקיס. האירועים במזרח התיכון חושפים את שנאתם העזה ליהודים, שכניהם מעבר לכביש. וכל כך למה? לא בגלל ישראל, כשם שמסבירה ברצ’יל (בראוו!) במאמר הכמעט פרידה שלה מהעיתון. שונאים את היהודים בגלל הקידמה שלהם, ניידותם ותאוותם לידע. הלחיים שלהם הוא סמרטוט אדום בעיני אלה המקדשים את המוות משום שאינם מסוגלים ליהנות מחייהם עלי אדמות.
הכנסייה, למשל…
רוצים דוגמא נוספת? קחו את הארכיבישוף של וולס, בארי מורגן, שאמר החודש את הדברים המאירים לפיהם הציונות המשיחית הרימה את ראשה לאחר מלחמת ששת הימים כאשר שטחים תנכיים נכבשו מחדש, וכך החלה מדיניות של טיהור אתני של הארץ המובטחת מכל הערבים והלא-יהודים במקום לחיות אתם בדו-קיום. הבנתם? ישראל לא זו בלבד שגירשה את הערבים ב-1948, היא עשתה זאת גם ב-1967. אז מהיכן, לכל הרוחות, הגיעו לשטחים אותם ערבים שישראל מענה יום יום ולילה לילה בשלוש השנים האחרונות? האם התחוללה שם מאז מלחמה נוספת שלא ידענו עליה? אולי קודמו בתפקיד, הארכיבישוף מקנטרברי, יספר למורגן את האמת? או שגם הוא סבור כמאמר ההוא שהתפרסם בשעתו בעיתון איטלקי לפיו רוצחי ישו, רכובים על טנק, חזרו לבית לחם?
