1. לעשות מכה ולברוח:
כל העולם נתפס עם המכנסיים למטה עם פרסום תוצאות משאל העם הבריטי שהכריע לטובת ברקסיט – בניגוד לסקרים שנתנו יתרון קל להישארות. האמנם? לא בדיוק, לא לגמרי.
מי שקנה את הסקרים האלה בגדול הם אלה ששמים את הכסף שלהם איפה שהם מדברים – אנשי הכסף, תרתי משמע.
מנהלי ההשקעות, הימרו בגדול על הישארות, כפי שאפשר לראות מהגרף המצורף למטה: הפוטסי (והפאונד) רשמו עליות מדודות בכל ימי המסחר שמאז יום שלישי שעבר, (למעט יום אחד). הרצח של ג’ו קוקס קיבע את המגמה הזו והפך אותה למובהקת.
במלים אחרות, היו פה בערך 8 ימי מסחר, (נצח במונחים של סוחרי יום), של רכבל שעולה למעלה וכל אחד יכול להצטרף אליו – המקצוענים עולים בתחנה הראשונה למטה ולאחר מכן מצטרפים כל אלה שהשמועה הגיעה לאוזניהם.
מי שרצה להתעשר תוך לקיחת סיכון נמוך, יכול היה להצטרף לרכבל העולה הזה ולברוח ממש לפני התחנה הסופית, כלומר לממש את הרווחים ביום חמישי כדי להימנע מהסיכון של הישארות על הרכבל ביום שישי בבוקר.
זה מצב קלאסי שנקרא buy on the rumour and sell on the fact. זה מה שאנשי הכסף עשו כאן. כמו בכל משחק פירמידה, הפראיירים הם אלה שעלו על הרכבת לקראת הסוף ולא הספיקו לרדת בזמן.
2. אי וודאות גם בעידן הפנאופטיקון:
למנהלי ההשקעות יש הכי הרבה משאבים כדי להצטייד בסקרי אמת ככל שאפשר. אלא שלמרות שאנחנו עמוק בתוך עידן האח הגדול, עידן שמנטר כל מצביע ומצביע באמצעות הרשתות החברתיות, הסמארטפונים וכו’, הסקרים לא הצליחו לחזות את מה שקורה מחוץ למדינת לונדון.
3. סם-קם יודעת לשחק אותה:
אשתו של קמרון הפגינה סטייל בעמידת דום-פלס מופתי בזמן שהוא הודיע על ההתפטרות. זו רק הצגה, של מי שהתחנכה וצמחה ממעמד מאוד מסוים, אבל היא יודעת להתנהל בתוכה באופן מושלם.
4. הסטייל של קמרון:
אין לו את הוירטואוזיות הלשונית של טוני בלייר, אבל כמי שהיה איש יחסי ציבור לפני שנהיה ראש ממשלה, קמרון הוכיח שהוא יודע להגיד מה שצריך בטיימינג מושלם ולהוסיף את הפוזה של אני-מחזיק-את-עצמי-מלבכות. שחקן שחקן.
אמנם הוא ליבה עוד קצת את התבהלה בבורסה, אבל לפחות עשה את זה בזמן וכנראה שלא היתה לו ברירה. מסמכי פנמה חשפו לאחרונה שאביו של קמרון הוריש לו עשרות מיליונים במקלט המס הזה, כך שלא צריך לדאוג לו. אה כן, הסתבר שגם לאשתו יש בפנמה סכום נכבד למדי. הם יסתדרו.
5. מהות: מעבר לסגנון המרשים, קמרון בעצם לקח את התאצ’ריזם הכי רחוק שאפשר. לפי מה שפורסם בשנים האחרונות בניו-סטייטסמן ודומיו, ממשלת קמרון חתכה בבשר החי וממש גזרה דין מוות על מיליוני בני אדם. (מי שלא אוהב עיתונות ממוסדת, אני ממליץ על נהג המונית צ’אנקי מארק, שהפך לפרשן ומבקר פוליטי שמאלי פופולרי).
קמרון בעצם חיסל באופן סופי את מדינת הרווחה שהוקמה אחרי מלחמת העולם השניה באנגליה ובכל מערב אירופה, (טוני ג’אדט תיאר את המפעל האירופי הזה יפה בספריו האחרונים).
ה-angry young men שחזרו מהמלחמה רצו וקיבלו דיור ציבורי, ביטוח רפואי, שידור ציבורי, תרבות וללמוד באוניברסיטה בחינם, (זכות שהיתה שמורה עד אז למעמד הגבוה בלבד).
תחת קמרון, שכר הלימוד עלה לכמה אלפי לישט, ה-nhs בקריסה טוטאלית ודיור ציבורי יש רק לאולגירכים שגודשים את לונדון. הטלוויזיה הבריטית הפכה דומה יותר לאיטלקית (או לישראלית), ולפני כמה ימים שידרה סקס בשידור חי באחת מתוכניות הריאליטי.
כמובן, לפרוייקט הנאו-ליברלי שותפים מלאים גם השמאל, החל מה-new labour של טוני בלייר, שזכה לכינוי new danger. משני הצדדים מדובר בליברלים מהאליטה שעסוקים ב-photo ops ואיבדו כל קשר לחייהם של המעמדות הנמוכים יותר שמחוץ ללונדון.
על מדינת הרווחה אפשר רק לקרוא בספרים של טוני ג’אדט, ואת התוצאה של חיסולה אפשר לראות בסרט החדש של קן לואץ’, על תלאותיו של נגר חולה שמנסה לקבל את זכויותיו בביטוח הלאומי.
גם מייקל מור אומר שבריטניה היא מקום רעיל. בסרט החדש שלו, שבו הוא מנסה לייבא לארהב אלמנטים סוציאלים, (החופשות של האיטלקים, מערכת הכליאה הנורבגית, ארוחות הצהריים בבתי הספר של צרפת וכו’), הוא בחר לא לקחת כלום מבריטניה – אין יותר מה ללמוד ממכם, הוא אמר.
אבל יש עוד לאן להתדרדר: המועמדים להחליף את קמרון, (מייקל גוב, בוריס ג’ונסון), מתים להפריט את ה-NHS, למשל.
6. חוץ מחיסול טוטאלי של מדינת הרווחה, אנגליה של השנים האחרונות הפכה להטרוטופיה של הקפיטליזם החזירי והנצלני ביותר בעולם. שתי פרשות ממחישות זאת היטב: ברשת ספורטס דיירקט – אחת מרשתות מוצרי הספורט הוותיקות בעולם – התקיימה העסקה פוגענית ברמות המכוערות ביותר שאפשר להמציא, עם עובדים שנקנסים על איחורים ועל לקיחת ימי מחלה, והם בעצם לא באמת עובדים, אלא אנשים שקמים כל בוקר ומחכים ל-sms שיודיע להם האם ייקבלו את יום העבודה שלהם או לא. זה מה שנקרא zero hours contract, ושוק העבודה הבריטי משופע בגועל נפש התעסוקתי הזה.
הפרשה השניה שממחישה את הקפיטליזם החזירי הבריטי היא של קריסת בית הכלבו הוותיק BHS. זה הסיפור המוכר למדי על טייקון שלקח הלוואות גדולות כדי לקנות את הרשת ואז עשה את כל התרגילים המכוערים שיש כדי לחלץ ממנה דיודנדים שיותירו אותה חסרת כל. לטייקון הזה קוראים פיליפ גרין, סר בשבילכם, והוא יהודי. בנוסף לזה שלקח הלוואות בשם החברה כדי לחלץ ממנה דיודנדים, סר גרין גם ברח למונקו והעביר נכסים לאשתו כדי לא לשלם מס באנגליה. קסום.
לחובבי הז’אנר, אני ממליץ לחפש את הכתבה על פיליפ גרין בגרדיאן. מכעיס אבל מאלף.
אגב, מה שאפשר לומר לזכות האנגלים זה שבשתי הפרשות שלעיל, (ספורטס דיירקט ו-BHS), הפרלמנט הכריח את הבעלים לבוא לשימוע ולענות על השאלות הקשות. הלוואי שייאמצו את פרקטיקת השימוע (כחובה) בכנסת ישראל.
7 קמרון אפה את העוגה הנאו-ליברלית הקיצונית הזו, וקיבל אותה עם ציפוי של שנאת זרים ולאומנות ביום שישי בבוקר. איסלאמופוביה היא המובן מאליו במצב שכזה, וחוץ ממנה, מעמד הפועלים האנגלי המרושש מפנה כאן את הזעם שלו כלפי החשמלאים והבנאים הפולנים והרומנים.
מי שקטף את הפירות הוא כמובן נייג’ל פאראג’ ממפלגת UKIP, עם החליפות משנות ה-80, תמיד מצולם באיזה פאב עם בירה וסיגריה. פאראג’ לא היסס לומר שהפליטים הסורים יעמידו בסיכון את נשות בריטניה, ובוריס ג’ונסון ומייקל גוב טיפטפו הפחדות על 80 מיליון מוסלמים (טורקים) שאוטוטו נכנסים לאירופה. ראו את הפוסטר הקסנופובי של פאראג’, שהוביל את קמפיין היציאה.
האירוניה היא, שמעמד הפועלים האנגלי שובר ימינה, וכל הבעיות שהביאו אותו לכך רק יילכו ויחמירו.
מי שהעלה את קמרון לשלטון בבחירות האחרונות היא התקשורת, (כ-80% מהעיתונות המודפסת תמכה בו), ואין לי הסבר טוב למה מרדוק נתן ל-sun לתמוך בברקזיט, כאשר הטיימס (שגם בבעלותו) היה בעד להישאר. הממסד הבריטי חוץ ממרדוק, וודאי רצה להישאר כי זה משתלם להם.
8. לבי לבי עם מי (שאולי) יצטרכו להתרגל לגירסה הרבה יותר גרועה של עוד בוגר פנימיית Eton – בוריס ג’ונסון – העיתונאי שעף מהטיימס כי נתפס בשקר, מעין יאיר לפיד בהרבה יותר פופוליסט, שהאנגלים מכילים אותו רק כי הוא עושה צחוקים. לפחות נבחר שם סאדיק חאן לראשות העיר, (סוף סוף מישהו שאיננו מהפנימייה היוקרתית), והוא נראה טיפוס שפוי למדי.
עדכון: בוריס פרש מהמירוץ אבל דובר על עסקה עם תרזה מאי שיחליף אותה במהלך הקדנציה לכשתבחר
9. רוח הבלהות של הג’נטריפיקציה:
בהשוואה למה שהיתה לפני 15 ו-20 שנה, לונדון איבדה את הנשמה הצעירה והפכה לעיר רפאים כבר מזמן, עם שכר דירה מנופח מעבר לכל פרופוציה ותנופת נדלן שלא סופרת את ערכי השימור הויקטוריאנים או את המרחב הציבורי בכלל. כליא ברק לבנקאים, צרפתים שנמלטו ממלתעות רשויות המס בארצם, אוליגרכים, סטודנטים עשירים, וכמובן אנשי הייטק שהגיעו לאיזורים ‘עניים’ כמו שורדיץ’.
אפילו צעירים שעובדים בשוק הפרטי בפרסום וכל מני כאלה אומרים לך שהם נאלצים לעבור ל-zone 800, ואלפי הצעירים שפעם היו גודשים את העיר מכל אירופה, (למשל מסקנדינביה) פשוט הפסיקו להגיע, (כי אפשר פשוט לנסוע לברלין או לליון). הצעירים היחידים שכן מעיזים להתקרב בלי כסף מגיעים מדרום אירופה ומתכלבים בעבודות דחק שעות על גבי שעות ביממה – אין להם יותר מדי זמן לעשות אמנות ומוזיקה.
מי שיילך לסוהו יימצא אותו בהריסות וקמדן טאון הופכת עכשיו לקניון של טדי שגיא. בניגוד לברלין, ללונדון אין אפילו אחות קטנה כמו לייפציג שיכולה לקלוט את הצעירים העניים. מה שנשאר זה הזכרונות על שנות ה-90 העליזות, עם הבריט-פופ, הבריט-ארט ותקציב תרבות, שהוא למעשה דמי האבטלה הנדיבים, (dole culture) שאיפשר את כל החגיגה הזו; בלי זה לא היו פאלפ, אואזיס, בלייר או דמיאן
הירסט וטרייסי אמין.
10. צחוקים.
*יש הרבה סטנדאפיסטים לא לבנים רוצחים ורוצחות באנגליה, (shazia mirza למשל), אבל בכל זאת, אצרף הפעם רק את סטיוארט לי, (stewart lee) גבה המצח:
