זה ההבדל הבסיסי בין גישתו של ביבי לאום ולמנהיגי העולם לבין המדיניות בה נקטו קודמיו. נתניהו מדגיש את מאות השנים שבהן הייתה נוכחות יהודית בארץ באין מפריע, הקשר בין יהודי ליהודה וההוכחות הארכיאולוגיות שנחשפות מדי יום. באופן מיומן הוא הפך את הקשרים הללו לאישיים ומחברם לשם נתניהו, החקוק על טבעת חותם בת 2700 שנה.
לאחר שדיבר בנלהבות על לגיטימיות המדינה היהודית, ביבי תקף את הלגיטימיות של המעוניינים לחתור תחת זכויות אלו ולכפות חלוקה נוספת. הוא גם קרא לאום להבחין במוסר הכפול ובאבסורדיות שרודנים מכהנים במועצותיו. שרון וברק אולי היו מפקדים נועזים בשדה הקרב, אבל לא במדיניות החוץ שלהם. ביבי עשה זאת בנחרצות באום ועם אובמה.
בימים אלה קשה למצוא מדינות ואנשים שיש להם משהו טוב לומר על המדינה היהודית. אין מקום בולט יותר מאשר בלונדון, היכן ששוטים ממהרים להפגין בכיכר טרפלגר בכל פעם שישראל נאלצת להגן על עצמה מפני הפגזת טילים. זאת, למרות מספר פעמים אחרות שישראל קיבלה עידוד מהלונדונים, כמו במלחמת ששת הימים, במבצע אנטבה ובלכידתו של אייכמן. כל אלה היו הרפתקאות נועזות כנגד כל הסיכויים והציפיות.
לפני חצי שנה סיכויי הצבעה על מדינה פלסטינית היו שונים. הייתה השפעה ברורה לנועזות שגילה נתניהו. נאומו המבריק בקונגרס האמריקאי יצר לחץ על אובמה ועל מהלכיו הדיפלומטיים באירופה, שהתרחב ללחץ על עבאס למומ. ללא ספק, גישתו של ביבי נכונה.
הכותב הוא יור ליכוד-חירות בריטניה.
