ממש כמו בשירו של סטינג, אנגלי בניו יורק, ישראלי בחופשה הנקלע בימים אלה לרחובותיה של לונדון מרגיש את אותה תחושה של מוזרות וזרות. מצד אחד, אתה תר כמו מוכה, צמא במדבר, אחר כל נקודת אינטרנט אלחוטי כדי להתחבר לחדשות, להבין איפה ואיך נפלו הרקטות מהרצועה. מנגד, אתה מנסה להדחיק את המידע לפינות פחות עמוסות של התודעה, ולו רק כדי ליהנות מרגעי השקט והריחוק שמציעה העיר. פתאום נופל האסימון: ישראל היא לא כל כך מרכז העולם. יש שערוריות שלטוניות גם בלונדון, ולעיתים (רחמנא ליצלן), נפילה של רוכב אופניים בטור דה פראנס או השביעייה שהבקיעה גרמניה לרשת ברזיל מרתקת את אומות העולם יותר מטיל שעושה את דרכו למרכז תל אביב. האווירה כאן מבלבלת את היוצרות שעליהן התחנכנו בבית בישראל – ההוויה הביטחונית, הצבאיות ומלחמות האין-ברירה. פתאום אתה מגלה שאתה והארץ הנידחת שלך במזרח התיכון לא בדיוק מהווים את מרכז ההתעניינות. לכל היותר, כל הנושא מהווה קוץ במקום שנהוג לשבת עליו, אאוץ’. ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלה.
אותנו הרגילו לחשוב שכשנתניהו מדבר כל העולם עוצר את נשימתו, וכשצהל מרכז כוחות על גבול הרצועה – בלונדון, בפריז ובניו יורק עוצרים את לוחות המשדרים. ופתאום הלם תרבותי. קריין מהדורת הלילה של הבי.בי.סי עוצר את המשדר באמצע הדיווח על נפילות בתל אביב, כי מידע חשוב הגיע למערכת: גרמניה מובילה חמש-אפס על ברזיל. אלוהים אדירים – עוצרים כתבה על ירי טילים לעיר אזרחית בגלל 22 שחקנים שרצים אחרי כדור? ולמחרת מתפרסמות הידיעות על המבצע, או המלחמה, או ההסלמה (אני מת על המילה הזו – ?הסלמה?) בעמוד 32 בעיתון, ועוד בשחור-לבן, אחרי דיווח נוקב על המופע של מונטי פייתון, דיון בשאלת עתידה של סקוטלנד וידיעות על רכבת שנתקעה או צילומים של בחורות חצי-מעורטלות בגלל החום הכבד.
בערב, אחרי שסיימת את סבב הטלפונים לחבריך יוצאי השבכ והמוסד, מגיעה שאלת השאלות: להיות או לא להיות. להיות בימים הקרובים בריטי לכל דבר, ליהנות מתיאטרון הגלוב, ממופע של רובי וויליאמס ב-O2 ומצפייה במשחק כדורגל בפאב המקומי (ללא הפרעה של מבזק מיוחד ואזעקות ?צבע אדום?), או להיות ישראלי טיפוסי שכל שיחה שלו מתחילה בניתוח צבאי מעמיק ופרשנות הנשענת על מקורות יודעי דבר.
* הכותב היה דובר בית הנשיא, דובר ועדת חוץ וביטחון ויועץ לשאול מופז ולרפאל איתן.
