לב שבור לרסיסים

מחזהו הקלאסי של טנסי ויליאמס – שהיה גם הצלחתו המסחרית הראשונה מבוסס על זיכרונות הילדות של המחזאי, ונכתב כשבע שנים אחרי שוויליאמס עזב את בית אמו, בתקופת השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית. דמותה של אם המשפחה – אישה הנאבקת לפרנסת ביתה ונאחזת בעברה המפואר – מבוססת על דמות אמו, שגם היא במקור באה ממשפחה דרומית עשירה, ועזבה את הביטחון והעושר בעקבות האהבה כדבריה במחזה לטכנאי טלפון שהתאהב בשיחות לחול ועזב את הבית.

קווים מקבילים רבים קיימים גם בין דמותו הפיוטית של הבן טום, לטנסי עצמו (כולל רמיזות להומוסקסואליות שבזמנו לא הייתה מקובלת), ורוז – אחותו האמיתית שסבלה ממחלת נפש – מיוצגת כאן כמישהי שסובלת ממום: צליעה פיזית. המחזה נקרא כך בשל ביבר זכוכית – בתוכו נמצא אוסף חיות מיניאטוריות של לורה – שמונח על שידה בסלון מתחת לתמונתו של האב שנטש את משפחתו – והוא המוטיב החשוב ביותר במחזה.

בשל האירוע הטרמתי ומצבה של לורה – שבנוסף לצליעה סובלת מביישנות כרונית מחליטה האם שהפטרון היחיד להבטחת עתידה הוא ג’נטלמן שישא אותה לאישה ויציל אותה מחיים מבישים וחסרי-כל של אשה לא נשואה. המלאך הגואל מופיע בדמותו של ג’ים אוקונור, חבר לעבודה של טום, ובאופן מקרי גם הבחור היחיד שבו לורה הייתה מאוהבת בתקופת התיכון. ג’ים, שמסמל את היכולת לגשר בין עולם הדימיון ועולם המציאות, מוזמן לבית המשפחה לארוחת ערב, אליה מתכוננת האם יותר מהבת. כשהיא מופיעה לבושה במיטב מחלצותיה – נראה שהדייט הוא אולי בשבילה. לבסוף היא משאירה את ג’ים ולורה לבד לסצנה ארוכה ומרגשת.

ההפקה היפהפייה והנוגעת ללב, מצליחה להיות אינטימית ומרגשת גם באולם גדול ומלא. אחד הדברים הראויים לציון הוא התאורה המיוחדת והסימבולית, שיחד עם התפאורה יוצרות מסגרת נקייה בה הכל נראה כמו מתוך גלויה ישנה ומלאת ערפל. האווירה הקסומה הזו תואמת להפליא את הטקסט הפיוטי של טום, שמשמש כמספר של המחזה, ומוסיפה להצגה נופך ויזואלי מרשים.