במקום להעלות את השאלה החשובה איך אנו חיים ביחד, היא מתחנפת לסוג האנשים שאוהבים לפנטז על שכנים שיהיו בדיוק כמוהם, על מדינות טהורות-גזע ועל עולם-עבר שמעולם לא התקיים. איך בדיוק מתה הרב-תרבותיות? הרי אנחנו חיים במציאות רב-תרבותית שלא ניתן להחזיר אחורה, גם לא בפנטזיות הכי חשוכות של חברי אסכולת שימו אותם על מטוסים בחזרה – אלא אם כן אנחנו מוכנים לחזור לימי טרום הגלובליזציה ולשלם את המחיר תרתי משמע, למשל של אייפון המיוצר בבריטניה, שלא לדבר על אלפי המשרות המאויישות על ידי זרים (שתרמו לנס הכלכלי של גרמניה אחרי המלחמה) ומאות אלפי העובדים שחבים את משכורותיהם למסחר בינלאומי. קל מאוד לראות את פרצופה של הגלובליזציה בפניו של המהגר – קשה יותר לשייך את רמת החיים שאנו נהנים ממנה למיליונים כמוהו שלא התמזל מזלם להגיע למערב.
אבל סביר להניח שמרקל התכוונה בדבריה לא למציאות הרב-תרבותית עצמה, אלא לפילוסופיה של קבלת האחר, אותה פילוסופיה שמדגישה שוני על פני דימיון. גם כאן, השאלה היא באיזה מובן הפילוסופיה הזו מתה? ישראלים ויהודים תושבי לונדון שראיינתי לצורך עבודת הדוקטורט שלי אמרו לי שוב ושוב שהם אינם יכולים לדמיין מגורים מחוץ ללונדון, כי רק בלונדון הם מרגישים בבית – רק בלונדון. אולי בעיר הכי רב-תרבותית בעולם, השוני שלהם אינו מהווה בעיה. מנגד, בישראל משלמים היום בני הדור הרביעי של עולים מזרחיים את המחיר של החד-תרבותיות האשכנזית ששלטה בארץ בשנות ה-50 וניסתה לבטל שוני בכוח או לשכן אותו רחוק מהעין בעיירות הפיתוח. קשה להאמין שמישהו ירצה לחזור לימים אלה. הנימוק נגד רב-תרבותיות, אם כן, הוא לא נימוק נגד השונה באופן כללי, אלא נגד הרצון של השונה להישאר שונה לאורך זמן. זהו הדיון הלגיטימי שנעלם מההכרזה של מרקל, וחשוב לקיימו מכיוון ששוני תרבותי אינו הולך להיעלם בקרוב ועלינו ללמוד לחיות איתו מבלי להפוך לחברה טוטליטרית מצד אחד או מפוררת מצד שני. אבל זה דיון שיש לנהלו בתבונה וברגישות. כרגע, הדיון הזה משמש בעיקר ככיסוי דק לחרדה מפני השתלטות האיסלאם, כאילו שאם נחליט שעל מוסלמים להפוך דומים לנו הם ישילו מייד את הרעלה. האמת היא הפוכה: מי כישראלי יודע שאין כמו איום על זהותנו כדי לעשות דווקא.
יש מקום לבקר את הקהילה המוסלמית, כמו קהילות אחרות, ויש מקום לחזק את המאחד על חשבון המפריד. אבל מי שקובר את הרב-תרבותיות דומה לאותו אדם מהבדיחה, שנאמר לו שאשתו בוגדת בו ביער וכשראה אותה בשעת מעשה הגיב: זה יער זה?. להתעלם מהמציאות המורכבת על ידי הכרזות ריקות לא יביא תועלת לאף אחד. דיון אמיץ באופי החברה בה אנו חיים והשקעת משאבים בשיפורה למען כולם – אולי כן.
הכותב הוא עיתונאי ודוקטורנט לתקשורת ותרבות.
