לא בשמיים היא

תשובה: השאלה שלך מזכירה סיפור על יהודי מאמין שהלך פעם להתפלל על שפת הים, אבל אז הגיע גל גדול וסחף אותו אל תוך המים העמוקים. הוא צעק לה’ והתפלל, אלוקיי, איך תזניח אותי עכשיו אחרי שיצאתי לחוף כדי להתפלל אליך וטבעתי?!. לא חלפו רגעים בודדים ומולו הופיעה סירת דייגים, שאליה הוזמן לעלות ולהינצל. עזבו, אמר להם האיש, אני סומך על א-לוהים, התפללתי אליו ואני בטוח שהוא ייענה לתפילתי. הסירה המשיכה בדרכה והיהודי המשיך לצעוק לה’ ולהתפלל.

עברו מספר רגעים, והופיע אופנוע ים וגם האדם שעליו הציע ליהודי הטובע לעלות ולהינצל. היהודי השיב גם לו בשלילה. אני מחכה שא-לוהים יציל אותי, אמר. כך קרה גם כשכוחות חילוץ הזניקו מסוק, ששילשל חבל לים כדי לחלץ את הטובע, אבל הוא כל כך היה בטוח בתפילתו והתעקש שהוא מחכה שא-לוהים בעצמו יציל אותו.

כשנגמרו ניסיונות ההצלה, היהודי המתפלל טבע למוות ועלה למרומים. כשהגיע למרומים שאל את א-לוהים: איך יכול להיות שלא הצלת אותי? אני הרי האמנתי בך והתפללתי להצלתך!. ענה לו א-לוהים: שלחתי לך סירה, אופנוע ים וכוחות חילוץ – הם היו השליחים שלי. כשסירבת להיעזר בהם לא היה לי עוד כיצד לעזור.

הסיפור הזה הוא בעצם תמצית האמונה היהודית. מצד אחד, אנחנו מאמינים בה’ ובטוחים כי שמירתו הסגולית עלינו הינה שמירה פרטית המלווה כל אחד ואחת מאיתנו, אבל יחד עם זאת, אנחנו מחויבים להשתמש בכל האמצעים כדי להגן על עצמנו.

על פי התפישה היהודית, הפעולות שאנו עושים לשמירה, נקראות כלי, כמו כלי שאנחנו מכינים כדי לקבל את ברכתו של ה’. אנחנו מצווים לעשות את ההשתדלות המרבית כדי להגן על עצמנו בדרך הטבעית ואז להתפלל לה’ שיישלח ברכה והצלחה במעשינו, כדי שהם יישאו פרי. דווקא מי שמאמין, כמונו, כי ההשגחה על עם ישראל הינה פרטית על כל אחד ואחת, יודע כי חובה עלינו לעשות מאמץ להגן על עצמנו, כדי שלא לפגוע בהשגחה זו.

אחד הציוויים החמורים ביותר שמופיע בתורה הוא ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. כלומר, הא-ל מצווה את האדם לשמור על עצמו ועל חייו. תשאלו, האם זה לא סותר את האמונה שה’ שומר עלינו? אך האמת היא שיש מקום לאמונה בשמירת ה’, רק כשאנחנו עושים את המרב מבחינתנו.