המחזה, שכתב וביים שי פיטובסקי על פי הספר של דר עז א-דין אבו אלעיש, עוקב אחר חייו של עז א-דין מילדותו במחנה הפליטים ג’באליה ברצועת עזה ועד ליציאתו לקנדה בעקבות הפגזת הבית והרג בנותיו.
השחקן, ג’סאן עבאס, מגיש באמינות וברגש את הטרגדיה על האסון שפקד את דר עז א-דין אבו אלעיש בג’יבליה. הוא מספר את ספור חייו החל מנעוריו. מדבר על הלימודים, על הצורך לפרנס משפחה, החיים במחנה הפליטים ג’בלייה, התמחותו בפוריות נשים ולידה, על עבודתו בין השאר בבתי החולים סורוקה ושיבא, על הגשמת החלום לבנות את הבית הגדול לכל המשפחה, המפגש עם הישראלים החל מהמשפחה שעבד אצלה, דרך עמיתיו הרופאים, מכריו בתקשורת הישראלית, וחיילי המחסומים שהמחשב שלהם הגדיר אותו כסכנה ביטחונית.
ההצגה נערכת באולם 4 באינטימיות וקרבה לשחקן, כשהבמה בתוך הקהל, בתפאורה מינימאלית והשחקן במרכז נע לכל צד ולפעמים אף יושב בין הצופים.
לא אשנא הוא סיפור של התגברות על יצר השנאה. דר עז א-דין הבין שהיא כמו רעל שהורסת את הנשמה. אולי בשל הכרת הצד השני. כאדם שהכיר אישית את אהוד אולמרט, את אהוד ברק והרבה אנשי תקשורת, שהוזמן אפילו לקידוש אצל היהודים, לא הסכים לשנוא: את מי אני אשנא? את הרופאים והאחיות שעבדתי איתם? … אלו אנשים טובים הוא אומר שנאה זאת המחלה שלנו במקום הזה. יותר מדי אנשים שונאים.
הבמאי, שי פיטובסקי, שבעצמו היה באותה מלחמה מנסה להיכנס לעומק לנעליים של הצד השני. לא קל לשמוע כיצד חיכה אבו אל-עייש בארבעה מחסומים שונים ובמעצר, בדרך לבקר את אשתו הגוססת מסרטן בבית החולים תל השומר שבו עבד. ברור שהמחסומים פוגעים בחירותו וחופש התנועה של הפרט אבל שומעים רק את הצד הנפגע ולא את הצורך לאזן בין שמירה על ביטחון המדינה, בהיותה דמוקרטיה מתגוננת לבין הצורך להבטיח את חופש התנועה של הפרט. ביקורת נוקבת נשמעת על כך שבדרך, שוכח פיטובסקי את הצד שלנו. אין שום מקום בטוח! הצבא מפציץ מסגדים, בתי ספר… נאמר בהצגה ורבים מהצופים חשים תסכול על כך שלא נאמרת מילה שממקומות אלה ירו ולכן השיבו חיילנו למקורות הירי. על טענות אלה אומר פיטובסקי שהוא זוכר שאת הצד שלנו, מכירים. 
ההצגה בהבימה היא קודם כל טרגדיה אישית גדולה. אין מקום כאן לחפש אשמים. להתחבר לכאב ויותר מכל, לדרך שבחר דר עז א-דין, להמשיך הלאה בדרך נטולת שנאה. הוא הבין את הצורך להפסיק את מעגל האיבה הבלתי סופי. אלא שבסופו של דבר, אף שניסה באופן דמוקרטי להיבחר להנהגה כדי לפעול ברוח המסר, בחר עמו בחמאס והוא נסע עם משפחתו לקנדה. משם ממשיך להביע את משאלתו שלא לתת לשנאה מקום.
לו היו עוד אנשים שמאמינים בדרך זו, לו היה קם דור שרוצה לחבור יחד למציאת פתרונות למצוקות ובעיות שיש לכלל בני האדם, לקידום התרבות האנושית, לו היו מעלים גם בעזה את הטרגדיה האנושית של אדם או משפחה מישראל (כמו משפחת פוגל) , אולי אז הייתה נבנית הבנה הדדית ואיתה ניתן לבנות עתיד טוב יותר. בניית אמון וכבוד הדדיים בין העמים עשוי להגיע אם תהיה הקשבה לצד האחר, ורצון להכיר אותו. הבימה עושה את שלה בכיוון זה. דר עז א-דין עושה זאת מקנדה. נותר לקוות שגם בעזה יעלו הצגה שתקרב את הקהל שלהם לראות את הצד של השכנים היהודים. וכפי שאומר גיבור ההצגה: לשנאה אין מקום.
הבימה
רח’ תרסט 2, תא.
מוקד הזמנות ושרות:
6295555- 03
*5008
עוד כתבות על מבחר אירועים, ובילויים, במה כדאי?
