התופעה של אנשים שלא רוצים לעשות עסקים עם ישראלים מתרחבת לאחרונה, אך רן אבידן (40), מבעלי רשת בתי הקפה, גייל’ס, ומפעל הלחם, דה ברד פקטורי, לא חווה זאת באופן אישי. אנחנו משתדלים לשמור על האופי האוניברסלי של החנויות. לא רצינו שהחברה תהיה ממותגת כחברה ישראלית, פשוט מכיוון שהחברה אינה ישראלית: המוצרים שלה לא בהכרח ישראלים והלקוחות שלה אינם בהכרח ישראלים, הוא אומר, ומוסיף, אני לא הסתרתי ולעולם גם לא אסתיר את היותי ישראלי, אבל גם לא שם על זה את הקונספט.
בכל זאת, כשבודקים מקרוב מי נמצא בהנהלת המפעל והחנויות, מוצאים לא מעט ישראלים. כיום מועסקים בשתי החברות יחד כ-500 עובדים, אבל ברוב המשרות הבכירות מחזיקים שישה ישראלים. הישראלים שהגיעו לעבודה אצלנו הגיעו לרוב ללא היכרות מוקדמת. אנחנו, הישראלים, פשוט יודעים איך לעשות את זה נכון – זה יכול להיות משהו מאוד פשוט, כמו חבר שאומר לי שהוא מכיר מישהו שמשחק איתו כדורסל ומבקש שאני אפגש איתו. לא צריך יותר מזה. זה לא הבטיח לחבר שלו את המשרה, אבל זה בהחלט פתח לו את הדלת ונתן לו את ההזדמנות להתמודד עליה, הוא אומר, לדעתי זה נובע מתחושת אחריות שקיימת אצל ישראלים כלפי ישראלים אחרים.
לדבריו, גם צורת העבודה של הישראלים שונה. ישראלים חוצפנים יותר, במובן הטוב של המילה. הם מרשים לעצמם לבקש, לשאול ולהעיז, להכיר, לנסות ולהשיג דברים חדשים. הם גם יותר ישירים, פחות מנומסים, יותר אגרסיביים ולא בהכרח במובן רע. זה מקדם אותם לתוצאות טובות יותר, הוא אומר ונזכר בעבודתו במשרד לייעוץ פיננסי, מקינזי; הפידבק שקיבלתי מהממונים עליי הוא שאני אגרסיבי מדי, וחשוב לציין שאני אדם עדין באופן יחסי, אבל הם בהחלט היו אומרים את זה כביקורת על העבודה שלי.
גם התצוגה בחנויות מושפעת מהאופי הישראלי. כל המאפים והלחמים מוצגים על פני דלפקים מרכזיים, ללא מחיצות זכוכית וללא הפרדה מיוחדת. אני מאמין שאנשים אוכלים עם העיניים, אומר אבידן, ואני מאוד אוהב את העובדה שהמוצרים שלנו מונחים באופן גלוי, ישיר ונגיש ללקוחות. יש אנשים שנרתעים מכך, אבל אבידן אומר שזה עניין של מנטליות.
אבידן לא לבד. האימפריה המתפתחת שלו היא בבעלות משותפת עם תום מולנר, אותו הכיר בעת שעבד במקינזי, ושותף חדש, לוק ג’ונסון. ג’ונסון, לשעבר היור של ערוץ 4 הבריטי, הוא הבעלים של ריסק קפיטל ואיש עסקים בעל ניסיון עשיר בתחום המזון. הוא שותף ברשתות מזון אחרות, כמו פטיסרי ואלרי, ג’ירף ובעבר פיצה אקספרס, וכניסתו מצביעה על פוטנציאל ההתרחבות של הרשת.
רשת גייל’ס מונה כיום כעשר חנויות ברחבי לונדון, כמו בהמפסטד, שם נפתח הסניף הראשון בשנת 2005. רשת?!, נחרד אבידן, אני לא אוהב את המילה ‘רשת’, אבל כנראה שזה מה שאנחנו הופכים להיות. יחד עם זאת, הוא מספר כי הם מנסים לשמור על אווירה קהילתית בסניפים השונים. אנחנו עושים פעילויות שכונתיות, כמו מסיבת רחוב שנתית בהמפסטד בספטמבר, ומועדון סיפורים לילדים בקראוץ’ אנד בצפון לונדון, שם אנחנו דואגים לכיבוד ולתכנית לילדים. בנוסף, אמנם יש לנו קו אחיד של מוצרים ותצוגה, אבל יש אופי שונה לכל חנות המותאם לאיזור בו היא נמצאת. יש חנויות שהן קטנות, צפופות ועמוסות במוצרים, כמו סנט ג’ונס ווד, המפסטד וצ’יזיק, ויש חנויות גדולות ומרווחות בהן יש מקומות ישיבה, כמו נוטינג היל וקווינס פארק.
המוצרים של גייל’ס מושפעים מחגים ודתות. למשל, החלה היהודית לקראת שבת, הקרואסון הצרפתי והסקון הבריטי בבוקר וסלט הקוסקוס הים תיכוני לצהריים. חגים עם אלמנטים של דברי מאפה מקבלים מקום מכובד בתצוגה; מעוגיות בצורת לבבות ביום האהבה ועד אוזני המן לקראת פורים בטעמים וניל-שוקולד ותפוח-קינמון, אותן ניתן למצוא החודש.
לחם זה גם ביזנס
אבידן הוא לא שף או אופה ולא מגיע מעולם המסעדנות. הוא עוד במקצועו ותמיד חשב שימצא עצמו בעולם העסקים, אך חיפוש אחר לחם טוב בלונדון הוא שהביא אותו למקום בו הוא נמצא כיום. לפני שמונה שנים התחום היה בחיתוליו. גם היום, ההיצע של הלחם האיכותי הוא קטן ביחס לכמות הכסף, התנועה ואיכות האנשים שעוברים בעיר. העובדה שלא יכולתי למצוא לחם טוב הציקה לי כלקוח, אבל יותר מזה, גם העירה את חיידק היזמות אצלי.
כשהחלו אבידן ומולנר לחקור את השוק, הם מצאו את חנות הגורמה, בייקר אנד ספייס, או כפי שאבידן מכנה אותה – גן עדן של אוכל. החנות הייתה בבעלותה של גייל סטיבנס (יעל מג’יה מישראל), שבבעלותה היה גם מפעל הלחם, שפיתח קו מאפים ומאכלים איכותיים למסעדות יוקרה ומלונות. אך העסק סבל מקשיים ניהוליים ופיננסיים. המצב התאים לשניים כמו כפפה ליד; הם נכנסו כשותפים במפעל, שיפרו את האלמנטים העסקיים והשתמשו במתכונים של יעל, שמשלבים בין חומרים משובחים מחד, ועבודת היד מאידך.
לפני חמש שנים אבידן חזר עם אשתו, קרן, וארבעת ילדיהם לגור בישראל. חזרנו למרות ששנינו מאוד הצלחנו בלונדון, אבל מראש נסענו לתקופה מוגבלת והרצון לחיות בארץ ולגדל את הילדים בישראל תמיד היה קיים, הוא אומר. בהתחלה הייתי יותר כאן משם, ובאופן הדרגתי עברתי למתכונת של שבוע בחודש בלונדון. העסק הוא כל כך חי וויזואלי שזה קשה לנהל אותו מרחוק, אבל בחיים יש דברים חשובים יותר, הוא מסכם.
