משק כנפי הקיץ כבר עימנו ובמעופו הוא נושא שוב, כמו כל שנתיים, את השאלה: מה יהיה עם נבחרת אנגליה? טורניר יורו 2016 עומד לצאת לדרך בפורמט חדש 24 משתתפות אבל הסוגייה הכי מסקרנת נותרה זו הישנה נושנה: מה באמת יהיה עם אנגליה?
ושוב עולות הציפיות, ושוב מציפים החששות. גם הפעם, כמו תמיד מאז הזכייה היחידה בגביע העולם 1966 (50 שנה!!!), מגיעים שלושת האריות לטורניר יבשתי/עולמי כאשר ערפל קרב אופף את רעמתם. מחד גיסא, יש מקום לאופטימיות. הנה יעלה ויבוא סגל אנגלי טרי, רענן, שונה ומבטיח. אבל מאידך, כמה פעמים כבר היינו בסרט הזה. פוטנציאל אדיר, תקוות כבירות, דם חדש, אמונה ומציאות המרסקת את כל אלו במחי 90 או 180 דקות אומללות.
בואו נזכיר: אנגליה לא זכתה מעודה באליפות אירופה. אפילו בגמר המפעל הזה היא עדיין לא ביקרה. בחצי הגמר הייתה פעמיים, האחרונה לפני 20 שנה, כאשר הטורניר נערך בביתה (הפסידה לגרמניה 6-5 בפנדלים). לפני ארבע שנים באוקראינה היא הודחה ברבע הגמר (איטליה, פנדלים). כך גם בפורטוגל 2004 (פורטוגל, פנדלים). ב?2008 נכשלה בניסיון ההעפלה לטורניר וראתה אותו מהסלון בבית. בארבעה מקרים נוספים היא לא צלחה אפילו את שלב הבתים. ערב כל הטורנירים הנל הייתה באנגליה רבתי תחושה שהפעם אפשר לעשות את זה. היא התבדתה. כל פעם מחדש טפחה המציאות המרה על פני הסצנריו הוורוד.
שפע האכזבות והתסכולים, חדשות לבקרים, הולידו בשנים האחרונות יתרון אחד: חזרה לפרופורציות. לא עוד תחושה של אתה בחרתנו המלווה ומלובה תדירות על ידי כלי תקשורת להוטים ולאומניים. האוהדים והפרשנים הבינו שאנגליה היא אולי מולדת הכדורגל, אבל כבר מזמן לא רשום אף תואר על שמה בטאבו, כפי שהם גרסו והסבירו קודם לכן. מבחינה זו, היה התהליך בריא. הוא הביא להנמכת ציפיות. כאשר הרף נמוך הסיכוי המרכזי הוא להיות מופתע לטובה. עם התפנית החשיבתית הזו פותחת אנגליה את אליפות אירופה הקרובה.
זהו מצב מצוין, במיוחד משום שהנבחרת הנוכחית של רוי הודגסון מפגינה בשנתיים החולפות, מאז הכישלון המהדהד במונדיאל 2014 בברזיל (הדחה בשלב הבתים), יכולת משודרגת. ביום בהיר אפשר לראות אותה מתכחשת להיסטוריית הכישלונות, ופונה לנתיב אחר. אבל דווקא בגלל קרני האור המסויימות המפציעות על אנגליה הלכאורה חדשה ושונה הזו, כדאי לחזור למקורות ולהישאר מציאותיים. יותר מדי דברים עדיין יכולים להשתבש, ובדרך כלל אנגליה אכן נוטה להיות המייצגת הטובה ביותר של חוק מרפי.
מה שנותר עתה הוא לבחון את הפלוסים והמינוסים. להעמיד אלה מול אלה את ניצני האופטימיות מול המלכודות האפשריות, ולהחזיק אצבעות.
אבל הפלא ופלא, פוטנציאל ההצלחה הטוב יותר של אנגליה ביורו הזה לא נוגע ישירות רק אליה. הוא נובע בראש ובראשונה לא מיתרונותיה, כי אם מחסרונות יריבותיה. מתקבל הרושם שיורו 2016 מסוגל להיות אחד הטורנירים השקולים והפתוחים מאז ומעולם. לא משום שיש 24 נבחרות במקום 16. ממש לא. הגדלת הכמות דווקא תפגום באיכות, ושלב הבתים בו מעפילות לשמינית הגמר 16 (!) מתוך 24 יהיה ארוך, מתפתל ומייגע. מקור התחרות הצמודה אמור להיות העובדה שאין כמעט אף נבחרת המגיעה למשחקים בכושר שיא, המאפילה ללא עוררין על הפייבוריטיות האחרות.
יכול להיות שהמארחת צרפת תגלה עליונות לכל אורך הדרך בזכות הביתיות, הקהל והסגל הטוב. אבל בהיעדר חלוץ ריאל מדריד קארים בנזמה (שלא הוזמן בגלל החקירות בהן היה מעורב), סובלים הכחולים של דידייה דשאן מחוסר איזון בחוד ההתקפה. זו עלולה להיות נקודת תורפה משמעותית.
מאמרים קשורים
אלופת העולם גרמניה תמיד מצטיינת בטורנירים, ויש לה גם הפעם כלים לשחזר את ההצלחה במאני טיים. אלא שמאז הזכייה במונדיאל, חל כירסום ביכולות חניכי המאנשאפט, ושידוד המערכות של יוגי לב לא מעורר השראה רבה. עדיין גרמניה תהיה תלויה במנואל נוייר, תומאס מולר ומרקו רויס, העייפים עד מאוד מקמפיינים מפרכים של באיירן מינכן ודורטמונד בבונדס ליגה ובאירופה.
אלופת אירופה ספרד שינתה פניה לחלוטין מאז זכייתה ב?2012, ונעדרת סקורר, מחץ והשראה. ובכל זאת, לעומת איטליה, אותה היא הביסה בגמר האחרון בקייב, ספרד היא שמש העמים. כי אצל האיטלקים מדובר בדור דק ודל, המתבסס רק על עורף מוצק ומנוסה, וסובל מליקויים עמוקים בשדרת הקישור (ללא האדריכלים והמהנדסים הראשיים, אנדראה פירלו המבוגר, וקלאודיו מרקיזיו ומרקו וראטי הפצועים) והחוד הקהה.
מי שיכולה אולי להפתיע ולנסות לגרד את רשימת הגדולות היא בלגיה. אבל אחרי הפציעה של וינסט קומפאני והעונה האיומה של אדן הזאר, קשה להבחין בצהלת הסוסים האדומים דווקא בקיץ שאחרי. פורטוגל היא נבחרת של שחקן אחד כביר אך לא מספיק בכדי להגיע לישורת האחרונה ומי שיחפש סנסציות, ינסה אולי להצביע על אוסטריה כסוס שחור, לנוכח קמפיין המוקדמות הכה מרשים שלו.
מה שמשאיר את אנגליה, בארץ האפשרויות הזו, במקום טוב באמצע. על פניו, נראה שאנגליה מסוגלת להציג בצרפת לראווה את החוד הנוצץ ביותר: הארי קיין, גיימי וארדי, ראחים סטרלינג, דניאל סטארידג, ואולי גם תגלית העונה מרקוס ראשפורד ואכזבת העונה, וויין רוני, בתנאי שינצל את הבמה לחזור ולהיות השד האדום הלוהט מימים ימימה.
גם מרכז השדה האנגלי משדר קור רוח ויצירתיות לכל אורכן ורוחבו, במיוחד בשל הענקת המושכות לצעירים יומרניים ומחוננים, כמו דלה עלי ואריק דאייר מטוטנהאם, ורוס בארקלי מאברטון. בין הקורות של אנגליה ניצב גו הארט, אחד משלושת השוערים הטובים בתבל כיום, אבל למעשה קיימת תמימות דעים שהוא נקודת האור הקבועה היחידה בהגנה, ושאם אנגליה תיפול ותפשל גם הפעם, זה יהיה משום שהקישור וההתקפה שלה לא הצליחו להאפיל על נזקי העורף הפגיע.
אוקיי, ואחרי כל ההתפלספות הזאת אתם כמהים לדעת מה בכל זאת יהיה עם אנגליה? אל תתפסו אותי במילה, אבל ההימור שלי הפעם הוא על נבחרת שלא תבייש את הפירמה. השמיים הם הגבול, וכך כנראה גם מחוזות הדמיון אליהם מפליג הכותב הזה. נראה איזה גבול ינצח.
