בראיון קודם שערכנו עם שניידר (עלונדון 167), הוא סיפר כי הוא הרגיש כאילו הוא חי בתוך סרט רע, לא ישן בלילות ונמצא בטיפול פסיכולוגי. לפני חודש נגמר הסיוט. בית המשפט מצא את שניידר אשם בעבירת נהיגה ברשלנות שהיא עבירה קלה יותר מהאישום המקורי.
בנוסף, קיבל בית המשפט את גירסתו של שניידר, שנתמכה על ידי עדי ראייה מטעם התביעה, דווקא, לפיה ניסה תחילה לחלץ את השוטר מתחת למכונית וכשראה את כוחות החילוץ והמשטרה מגיעים הוא עזב את המקום. דוח הפסיכיאטר שהוגש לבית המשפט תמך במצב הנפשי בו הייתי נתון, אומר שניידר לעלונדון. קודם לתאונה סבלתי מהתקפי חרדה, והדוח קבע שהאירוע היה מעין זרז להתקף חרדה נוסף שהביא אותי למצב של דיסוטיאציה (זרות למצב), בו הפעולות לא נשלטות והגוף משדר שהדבר הכי טוב לו ברגעים אלה זה לנתק את עצמו מהמקום. גם מכשיר ה-GPS של לירון נלקח לבדיקה נוספת ונמצא כי הוראת הדרך שניתנה לו הייתה מטעה, ולמעשה הייתה אחת הסיבות לתאונה.
על שניידר נגזרו מאה שעות עבודות שירות בחנות צדקה בגולדרס גרין והוא שוחרר ממעצר הבית בו היה נתון. בדיעבד ישבתי בכלא יותר ממה שהייתי צריך אבל לא נורא. משפחתו של ההרוג יזמו איתי פגישה ובה אמרו לי שהם כעת מבינים שמדובר בטעות אנוש ושהם סולחים לי. לפי מה שהיה מתואר בכתב האישום הם חשבו שמדובר באיזה אדם חסר לב, מפלצת, ונדהמו לגלות שמדובר באדם נורמטיבי, אומר לירון. בני המשפחה אמרו לי שאני צריך להמשיך בחיי ושכריס, ההרוג, לא היה רוצה שאכנס לכלא.
הוא ביקש לציין כי מי שעשה עבודה מצויינת לכל אורך המשפט היו עורך דינו, דיוויד סול, והבאריסטר (עורך הדין שמייצג בבית המשפט) יונתן גולדברג QC.
שניידר עדיין נתון למצב נפשי עדין, סובל מהתקפי חרדה, וממשיך בטיפול הפסיכולוגי. בינתיים יש לו חברה בריטית שלא מעוניינת כרגע לעבור לגור בישראל. אני מקווה שאוכל להשפיע עליה לבוא איתי לארץ על מנת שאוכל לצאת ללמוד.
