הפתיחה המצוינת של בניון באפטון פארק – שני בישולים ותואר איש המשחק – בניצחון 1-3 על בלקבורן, הרשימה בעיקר את התקשורת הבריטית. עבור ווסטהאם, הפן המעודד ביותר של הניצחון הזה, היה ההשפעה של יוסי בניון, כתב דייוויד לייסי, אחד מוותיקי ובכירי הפרשנים הבריטיים, בגרדיאן היוקרתי. הנכונות של הישראלי להוביל את הכדור קדימה הייתה המרכיב הגדול ביותר האחראי ללחץ הגובר על השער והמגינים של בלקבורן… בסיוע נייג’ל ריו-קוקר, מרלון הרווד ומתיו אתרינגטון – הביא בניון לשליטה של ווסטהאם במרכז השדה.
גם דייוויד מילר, רואה וכותב כדורגל רציני זה עידן ועידנים, בעזרת עין ינשוף ועט חד כתער. בניון התוסס מהנדס פתיחה מושלמת כך הוכתרה רשימתו של מילר על המשחק בדיילי טלגרף המצוין ורב התפוצה, והוא עצמו הוסיף: הכדורגלן הישראלי שהובא מסנטאנדר הוא מהיר, אינטליגנטי ואמיץ. הוא בישל את השער הראשון והשלישי – וכפי שיעץ לו אביו הרוחני, איל ברקוביץ’ – הוכיח שללא כל ספק הוא הצטרף למועדון המתאים לסגנונו.
גם כלי תקשורת אנגליים אחרים לא טמנו כותרותיהם וטקסטיהם בצלחת, ומצאו מלוא החופן מחמאות ליוסי, שלא לדבר על אתרי האינטרנט ברחבי הממלכה המאוחדת, שבחרו בבניון לאיש המשחק כמעט פה אחד. (כנראה הפה (או העכבר) של אלפי גולשים ישראלים שרצו למקלדת אחוזי פטריוטיות). בקצב הזה לא ירחק אולי היום בו יתנוסס דיוקנו המלא של יוסי מעל הנפוצים והחשובים שבעיתוני, שבועוני ומגזיני המלכה אליזבת, כולל מפה עדכנית של דרום ישראל (לסאנדיי טיימס יש ממילא אובססיה אטומית עם כל מה שקרוב לדימונה…) ופוסטר עם מילות השיר סימונה מדימונה.
אבל בניגוד למושכי העט האנגלים, בישראל לא עזרה לבניון בכורתו המרשימה. מה ששלט אצל הפרשנים והכתבים, בעיקר בעיתון הנפוץ והמוביל במדינה, ידיעות אחרונות, היה מתקפה הרמונית בוטה על בניון שהחליט לא להצטרף למסע המשחקים הידידותי של נבחרת ישראל באוקראינה בבוקר שאחרי בלקבורן.
מאמרים קשורים
דומה היה כי איש לא מאמין שבניון באמת נפצע קלות ברגלו – הסיבה הרשמית להיעדרות. חיצי הביקורת נוטפי הארס לא זו בלבד שהטילו ספק באמינות הגירסה, הם אף ראו בהתנהגות בניון סממני פרימדונאיות, קראו תגר על הפטריוטיות שלו, ולא היו רחוקים מלהאשים אותו בבגידה במולדת.
זה יכול היה להיות מצחיק, אלמלא זה היה כל כך עצוב. אם אנשי הממלכה השביעית בארץ היו באמת ובתמים כותבים מלוח ליבם, ונפגעים עמוקות ממה שנראה להם כהתחמקות של יוסי או בריחה שלו מאחריות או סיכונים – ניחא. אבל הצרה הצרורה היא ששום דבר לא השתנה בעיתונות הכתובה של ישראל: לא לב ולא בטיח. לא פטריוטיות ולא נעליים. הכול פוליטיקה. הכול אישי. הכול מנוהל כפנקס חשבונות.
מאז פירסם ידיעות אחרונות את הסקופ שלו על ביקור מאמן הנבחרת אברהם גרנט בתוניסיה – סיפור בלעדי שגרם לאנטגוניזם גדול אצל העיתונים המתחרים ואף בהתאחדות לכדורגל שלא ידעה דבר על הנסיעה הרגישה – מתחוללת מלחמת תקשורת עזה שבעתיים במדורי הספורט. לכל עורך יש את הקדוש שלו, ואת שק החבטות שלו. הקריטריון הזה גם פועל הפוך: יקיר ידיעות אחרונות הופך לשנוא מעריב, ולהפך.
אז מה בדיוק עשה יוסי בניון כדי להפוך מאוהב לאויב? לא ברור. גירסה ספקולטיבית אחת מספרת שההתקפה הגדולה עליו היא תוצר של נקמה על כך שבעת מעברו לווסטהאם הוא סיפק לעיתון המתחרה מידע (ותצלום) לפני העיתון הנעלב. אולי, ואולי לא. זה לא משנה. מה שחשוב זה שבניון גילה עם מי יש לו עסק. אנשים רעים שקשה להם לפרגן, הוא קרא למשמיצים בראיון טלוויזיה. הוא עוד יראה כיצד הזיקיות הללו מחליפות צבע ועמדה כאשר יהיה להן כדאי – אם יוסי יבקיע למשל שער ניצחון בשווייץ במוקדמות המונדיאל בתחילת החודש הזה.
בינתיים ניתן היה לקרוא בין השורות של משחק הבכורה שלו בפרמיירליג, שבניון התבגר והפנים דבר או שניים על התקשורת, הכדורגל והנזילות שלהם. הוא שמר על פרופורציות גם לנוכח מבול הסופרלטיבים שהתעופף לעברו בבריטניה. אני חושב שהייתי בסדר, אמר בצנעה, ונותר יציב ומוצק על קרקע המציאות.
בעזרת הבגרות הזו יוכל בניון להתגבר על המשוכות שבדרך והרגעים הפחות מחמיאים שיבואו. והם יבואו. הרי אחרי ההופעה המשכנעת בבכורה, בניון איבד את יתרון ההפתעה שלו. הוא כבר לא תעלומה, סימן שאלה. היריבות הבאות של ווסטהאם כבר יקראו את כל העיתונים ויראו את כל סרטי הוידיאו הרלוונטיים, והנער מדימונה יזכה ליחס בהתאם. למטבע הזה יש גם צד שני לא פשוט: מפלס הציפיות של ווסטהאם ואוהדיה מבניון קפץ תוך 90 דקות לאולימפוס, ובמקום ימי חסד והתאקלמות של כדורגלן חדש, המון עיניים יילטשו עתה בכיוון בניון התוסס שיהנדס גם את הבאים בתור.
זהו איפוא, אחד האתגרים הגדולים של בניון ועמיתיו החדשים. לא רק להעביר את הסחורה, אלא לעשות זאת בעקביות ובכל איזור חיוג (ווסטהאם נוהגת להקיא בכל פעם שהיא עולה לאוטובוס למשחקי חוץ). בינתיים יש לזכור עד כמה נזיל יכול להיות שבוע בפוליטיקה – נצח, כמו שאמר הרולד וילסון המנוח – על אחת כמה וכמה בכדורגל. כלומר: הלילה עוד צעיר, אבל כך גם יוסי.
