הפונדק של אף אחד
על אף היותו תקוע במקום שכוח אל, היה בית המרזח של קפטן ריצ’רד ברקלי, פופולרי עד מאוד. כבר כמעט עשור מאז הקמתו ש”פונדק שומקום” (Nowhere Inn) היה נקודת המפגש המרכזית בעיירה הקטנטנה דודיקומבסלי (Doddiscombsleigh), במערב דבון. בשנתיים החולפות, מאז שבעל הבית הפך את המקום גם למלון אורחים, חלה עליה מבורכת במספר המבקרים, והפונדק כמו גם חשבון הבנק של ברקלי תפחו ושגשגו.
אבל בחורף 1984 חלה ברקלי. רעייתו נפטרה זה מכבר, שני בניו היו עורכי דין מוערכים בלונדון, וניהול המקום הופקד בלית ברירה בידיה של סוזאן מיל, מי שהתחילה דרכה בפאב כמלצרית ואט-אט הפכה ליד ימינו של הקפטן.
כאשר היה כבר ברור שימיו ספורים, קרא ברקלי לסוזאן אל חדרו. הוא שלף מהמגירה שבשידה את חוזה הבעלות על “פונדק שומקום”, ואמר לה שברצונו להעביר אותו אליה בידיעה שהוא מפקיד את מורשתו בידיים הכי נאמנות וטובות. אבל כדי לא לקומם עליו את זעם ילדיו, זו לא יכולה להיות מתנת חינם. לפיכך, הוא נקב במחיר סמלי לחלוטין.
סוזאן הייתה נרעשת.
סמלי ככל שהיה, הסכום הזה היה פחות או יותר סך כל חסכונותיה. אבל אחרי היסוס קל שבקלים, ותוך שדמעותיה זולגות בעצב ובהכרת תודה כאחת, היא הודתה לברקלי וחתמה על חוזה הרכישה.
קפטן ריצ’רד ברקלי נפטר למחרת עם שחר. סוזאן הודיעה לבניו ובמהלך היום עסקה בסידורי הלווייה. בערב, היא תלתה על קירות הפאב מודעת אבל והעירה את תשומת לב הנוכחים למועד הקבורה שנקבע ליום ראשון בצהריים.
אפילו היא הופתעה מכמות האנשים שבאו לחלוק לברקלי כבוד אחרון, תוך התעלמות ממזג האוויר הסגרירי. ההלווייה נערכה בחלקת קבר, שנכרתה בקצה השביל המוביל מהפאב לשדרת העצים הקטנה שבקצה המדשאה הגדולה. ארבעה מהקבועים שביושבי הפאב נשאו את הארון, והורידו אותו אל הקבר. אבל תוך כדי התמרון הזהיר, החליק אחד מהם על משטח האדמה הרטוב והבוצי, ואחיזתו נשמטה. הארון נהדף בדופן הקבר, היטלטל בחוזקה, ומכסהו נפתח לרווחה. כל הנוכחים החניקו קריאת תדהמה. הארון היה ריק. “No Body. There is no body in”, הם מלמלו.
סוזאן נעצה מבט בילדי ברקלי. הם לטשו עיניים לכומר הנבוך שעמד בפינה. הוא היה זה שאישר את תהלוכת ההלווייה, אבל שכח לדאוג שגופת המת שאוכסנה בחדר צדדי, תוכנס לארון. אבל העוול תוקן במהרה, והטקס קויים כדת וכדין. בסיומו, צעדו כולם אל המסבאה להרמת כוסית ראשונה לזכר הנפטר ולחיי הנותרים. סוזאן הניפה את הכוס שלה, ואחרי שסיימה לדבר בשבחו של קפטן ברקלי, בישרה לנוכחים: “כבעלת המקום החדשה, ובעקבות האירוע יוצא הדופן שזה עתה חווינו, אני מכריזה בזאת על שינוי שמו של Nowhere Inn שלנו, ל-Nobody Inn”.
ואם תעשו את המאמץ הכדאי ותגיעו להתארח או להשביע צמאונכם ורעבונכם ב-Nobody Inn, השליו והטעים בכפר הקטן והמרוחק דודיסקומבלי אשר בדבון, תקבל סוזאן מיל את פניכם בחיוך ובשמחה כאילו לפניכם לא הגיע למקום הזה אף אחד.
עשה לכם חשק לבקר? לחצו כאן להזמנת חדר ב”פונדק אף אחד”
כאן מריל סטריפ שתתה תה אנגלי אמיתי
הם הגיעו לאקסטר בערב השנה האזרחית החדשה. בדרך כלל ניסו להימנע מהעיר הגדולה והעדיפו ללון במקומות רומנטיים יותר, ב”צנטרום של הטבע” כפי שנהגו לכנות זאת.
אבל התאריך הכריע הפעם את הכף. הם רצו לחוש את אווירת החג. להתנשק בחצות תוך כדי שהם חוזים בזיקוקי הדינור המופרחים אל על. אקסטר, בירת דבון, הייתה איפוא יעד אידיאלי. כאן גם צולמו כמה סצינות באחד הסרטים הכי נפלאים ורומנטיים בכל הזמנים, “אהובת הקצין הצרפתי”, הוא סיפר לה, וזה היה טיעון מנצח.
גם בחירת מקום הלינה הייתה הפעם קלה. הבד-אנד-ברקפסט של Headweir mill House התגאה גם בקרבתו לאזור הבילויים במרכז, ובמיוחד למיקומו הקסום על גדות נהר Exe, החוצה את העיר. ואכן, המלון לא איכזב. גם החדרים וגם השירות היו ברמה גבוהה. ההפתעה היחידה נרשמה בקטגוריית המזון. הפאב-מסעדה הנושק לנהר ולמלון עשה רושם מעולה, ואפילו לא היה צורך לצאת מהמלון כדי להגיע אליו, שכן מסדרון קצר חיבר ביניהם. אבל המארחת טרפה קמעה את הקלפים כאשר בישרה שדווקא הלילה הוא ינעל את דלתותיו בשמונה. גם לעובדים מגיע לחגוג את כניסת השנה החדשה בחברת משפחותיהם, נימקה.
אז הם התעטפו במעילים, וברחוב הראשי גילו מסעדה הודית (Ganges) עם שולחן פנוי. הם הקפידו לסיים את הארוחה חצי שעה לפני הגונג של חצות, ופנו בחזרה אל המלון. אבל הפעם שמו פעמיהם לגדת הנהר. הקור היה נסבל יותר בסיוע הנוף ופכפוך המים. הזיקוקים האירו את השמיים ואת ליבם. כאשר הסתיים המופע האור-קולי והם קמו ממושבם, הוא הבחין שבפאתי השביל המוליך מהגדה לכביש, מוצב שלט קטן, כמעט בלתי נראה. אבל את הכיתוב עליו כבר אי אפשר היה להחמיץ: “1981. כאן שתו ג’רמי איירונס ומריל סטריפ תה אנגלי אמיתי בעת הפסקות צילומי הסרט ‘אהובת הקצין הצרפתי'”.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
דארטמות – אם רק התיירים היו יודעים
דארטמות (Dartmouth) היא אחת משכיות החמדה של אזור דבון. 5,000 תושבים מתגוררים בעיירה הפסטורלית והמלבבת הזו וחיים בה למרות שאין אליה כל כביש גישה יבשתי. היא נבנתה מצד אחד של גדת הנהר דארט, ואם חושקים תושביה להצטרף למפת הנתיבים הבריטית בכלי רכב, עליהם בראש ובראשונה להעמיס את רכבם על המעבורת ולהפליג כעשר דקות אל הגדה הנגדית, המחוברת כדת וכדין ליבשה.
דארטמות יפהפייה ושווה ביקור. אבל כבר הבנתם שלא פשוט להתנהל בה. יש אמנם תחבורה ציבורית, אבל ללא מוניות. נפח העבודה שמציעה העיירה הקטנה לא יכול כמובן לפרנס נהג טקסי מקומי, ולהרחיב את מעגל הלקוחות אל מחוץ לעיר זה כבר סיפור.
קצת חבל, כי אם הייתה דארטמות מתהדרת באיזה “גט” או “אובר” או כל שירות ספיישל אחר, היו הרבה יותר תיירים פוקדים את גולת הכותרת שלה – מבצר דארטמות (Dartmouth Castle), הנמצא על גבעה בקצה העיר ומשקיף על הטירה השכנה שממול, “טירת קינגסוור” (Kingswear Castle), ועל נוף מסעיר נוסף. המרחק מנמל דארטמות – בו פורקות המעבורות את העוברים והשבים – למבצר הוא כ-50 דקות הליכה. אין קו אוטובוס למקום, ואילו הספינות במעגן מספקות שירות הפלגה לטירה רק בעונת התיירות.
אז מה עושים בחורף? הרוב מוותרים, היתר – כמונו – קוראים תיגר על מזג האוויר וצועדים כמעט שעתיים הלוך ושוב. ולרגע לא מצטערים. היה קצת קר, כולל טפטוף קל, פלוס רוח שטות טופחת – אבל הדרך המתפתלת לאורך הנהר, הבתים הצבעוניים, החנויות הרב-גוניות, קישוטי חג המולד בכל פינה, המבצר במלוא פארו, וגם כוס הסיידר החמה בבית הקפה שבמרום הגבעה. בעברית מודרנית: חבל על הזמן. בעברית ארכאית: ממש לא חבל על הזמן, להפך. תודארטמות.
