משחק הגביע של צ’לסי נגד ווטפורד עמד להתחיל רק בעוד שלוש שעות, אבל ברגע ששמענו את המוסיקה הזו היוצאת מפי הספסרים, נזכרנו שבלונדון, לפחות בכל הקשור לכניסה למגרשים, הייאוש נעשה הרבה פחות נוח.
הדפרסיה התנפחה למימדים גדולים מהרגיל, משום שזה בכלל לא היה אמור לקרות לנו הפעם. זה בסך הכל היה משחק חוזר בגביע, והפירסומים המוקדמים הבטיחו התעניינות מוגבלת יחסית באירוע, וכרטיסים מלוא החופן בקופות ביום המשחק. אפילו הניסיון המחושב – שלכשעצמו נובע מניסיון מר – להבטיח כרטיסים מראש בעזרת קשרים עיתונאיים, נתקל הפעם באין צורך, חבל על המאמץ, תיגשו לקופות ותשיגו מקומות הרבה יותר טובים. בשעת בין ערביים קודרת בצ’לסי הבנו עד כמה האנגלית שפה מסובכת ומפותלת. בעברית פשוט אומרים את המשפט הזה בשתי מילים: יהיה בסדר.
הספסרים דרשו 100 לישט לכרטיס, פי ארבעה ממחירו הנקוב. לא הייתה לנו כל כוונה לשלוף 1600 שקלים מהכיס עבור צמד כרטיסים, והטאקטיקה שנבחרה הייתה התשה: נמתין בסבלנות. ככל שיחלוף הזמן – יירד המחיר. השיעור הפשוט הזה בכלכלה עובד בדרך כלל לתפארת, אבל יום רביעי בערב בצ’לסי היה דווקא היום שבו לכל בדרך כלל יש יוצא מן הכלל. בעטיים של האיתותים האופטימיים על מצאי הכרטיסים למכירה לציבור הרחב, יצאו מהאנדרגראונד הרבה יותר נחילים של צופים בפוטנציה שהאמינו שדרכם ליציע סלולה. לרבים מהם, רבים מדי, לא היה הכוח הנפשי לעמוד ליד הבאר ולא לגמוע ממימיה, אז הם דחפו את היד עמוק לכיס. לספסרים זה היה, כאימרת הבריטים, יום קציר. לא זו בלבד שהם לא הורידו מחירים, הם אף לא עמדו בביקוש. רבע שעה לפני תחילת המשחק הם כבר ספרו את השלל והתחילו לצחוק כל הדרך לבנק.
מילטון פרידמן היה ודאי מוצא איזו אבחנה דקה על התופעה, אבל אנחנו נותרנו עם אכזבה מרה, שתוך 09 דקות אף הוכפלה או במקרה דנן רובעה: ווטפורד, אהובתנו האנדרדוגית, אותה באנו לראות מעיפה את המיליונרים של רומן אברמוביץ’ מהגביע או לפחות מדגדגת להם את הפופיק, חטפה רביעייה מוחצת. איפשהו, בהפוך על הפוך, הייתה כאן גם נחמה פורתא: לפחות לא חזינו בשחיטה ולא הוצאנו עליה משכנתא.
האהבה הגדולה לצרעות של ווטפורד נולדה בשנות השבעים, אחרי הריון קצר וקל. אלטון ג’ון סלל את דרך הלבנים הצהובות של המונים, בתוכם עבדכם הנאמן, לליבו של המועדון המקסים והחם המייצג עיר קטנה ופשוטה בסדר הגודל של רעננה – 80 אלף תושבים – הנמצאת 25 קמ צפונית ללונדון. ווטפורד שכנה לה אי שם בירכתי הליגה הרביעית כאשר אליל הפופ רכש לו אותה כצעצוע, אבל התאהב עד תנוכי אוזניו והשקיע בה את ממונו ונשמתו כאחת.
עם הלב, הזיעה והכסף של איש הרקטה רקדה ווטפורד את רוק התנינים כל הדרך מהליגה התחתונה לליגה העילית באנגליה ואף הגיעה לגמר הגביע (1984). אבל אחרי הפסגות הזוהרות באו כמובן ימי נסיגה ושגרה, וג’ון העשיר והבזבזן כבר פזל למחוזות גירוי אחרים. הוא עזב, והצרעות האדומות-צהובות מצצו עוד פעם אחת בודדה את הצוף של הפרמייר ליג, והתקשו לגמור את החודש. אבל מי שנעקץ על ידן בשנות ה-70 וה-80 היפות ביותר בחייהן, נדבק לנצח והפך לנשא של ווטפורד.
בשבת ינוארית טיפוסית עשינו, בתי ואני, פעמינו לווטפורד. לזכר הימים ההם (אני), ולמען הדורות הבאים (היא). הרבה דברים טובים קרו לאיצטדיון וויקארג’ רואד, לרבות יציע חדש וחדיש עש סיר סטנלי רוס, יור פיפא המנוח. אבל הם לא כוללים את הזזת המגרש לעבר תחנות הרכבת בעיר, או להפך. מה שאומר שגם אם בחרת להגיע ברכבת הבריטית, וגם אם העדפת את קו המטרופוליטן של הרכבת התחתית, אתה חייב להביא בחשבון 52 דקות צעידה לעבר היעד. לפעמים – כמו בשבת ההיא – בקור של מוסקבה.
אבל השמיים היו נקיים, הנסיעה אל מחוץ ללונדון נתנה תחושה של גיחה לקאנטריסייד, הפיש אנד צ’יפס היה עסיסי כדבעי, האנשים היו עממיים וחיננים כרגיל, והכי חשוב – ביציאה מהרציף לא חיכה אף ספסר. את אנחת הרווחה שלנו אפשר היה לשמוע עד ברנט קרוס. מחיר הכרטיס, 25 לישט, העלה בנו מחשבות על ספורט פופולרי שהפך לבילוי לעשירים בלבד, אבל על כר הדשא בהרטפורדשייר ניתן היה להבחין גם בעוני. המשטח היה בוצי ולא מטופח – כדי לזכות בהכנסות נוספות החכירה ווטפורד את המגרש לקבוצת ראגבי – רוב הכדורגלנים היו או צעירים בוסריים בתחילת דרכם שעדיין לא התגלו ונחטפו, או ותיקים שעתידם מאחוריהם, והכדורגל התחרה במזג האוויר בניסיון להקפיא את 15,017 הצופים.
ווטפורד התמודדה עם קריסטל פאלאס הלונדונית בקרב הישרדות אופייני. שתיהן בתחתית, שתיהן עם משאבים מצומצמים, שתיהן עם כינויים – הצרעות מכאן והנשרים משם – שפעם היו מילים נרדפות לחיפוש אחר טרף, והיום מתאימים יותר לכך שהכדור במשחקיהן מבלה הרבה יותר זמן באוויר מאשר על הקרקע.
אבל אם תשאלו את גלית בת ה-20, שבאה בחיפוש אחר המלוכה של אבא שלה ומצאה אתונות, היא תאמר לכם בפסקנות שכל הקיטורים, הנהי והכאב של הפיסקאות האחרונות נובעים רק מהשורה התחתונה: קריסטל פאלאס האורחת הביסה את ווטפורד יקירתנו 5-1. הנשרים פשטו עם ערב, הצרעות נעקצו, ואנחנו יצאנו מוויקארג’ רואד קפואים ושפופים.
אבל זה היה מצב צבירה זמני שלא החזיק מעמד אפילו עד הרכבת. אם ביציאה מהאיצטדיון עוד התנגן על שפתינו השיר: Don’t let the sun go down on me הרי שעוד לפני סוף מרתון ההליכה לתחנה כבר התנגנו בראשינו I’m still standing ובעיקר Can you feel the love. מה גם שלונדון כן חיכתה לנו, ועוד עם הוט צ’וקלט.
