לכל אחד יש את יום הזיכרון הפרטי שלו. למרות שכולנו רקמה אנושית אחת, הדרך שלנו לזכור, להתמודד ולכאוב את היום הזה היא שונה. כל אחד מאיתנו יוצק עולם שלם של משמעויות אישיות אל תוך התבנית המוכרת של יום הזיכרון. חלק חושבים על חבריהם מהשירות הצבאי שנפלו, על קרובי משפחה שאינם או על חוויות מלחמה שחרותות בזיכרון.
יום הזיכרון שלי מוקדש תמיד לשלומי ולאותו לילה של ה- 28 לאפריל.
לפני 12 שנים, ביום העצמאות 2001 חבר שלי דאז, שלומי, לקח חופשה מיוחדת מהצבא על מנת להצטרף אלי ואל עוד חברים לטיול לצפון כדי לחגוג את יום העצמאות. בדרך חזרה מהטיול חוליית מחבלים ריססו את הרכב שלנו ושלומי שנהג נפצע אנושות ולאחר מכן נפטר במקום.
שם, על הכביש הלוהט של צומת אום אל פאחם הכל השתנה ולעולם לא יחזור להיות אותו הדבר.
מאמרים קשורים
באותו לילה ארור, שלומי הצטרף לרשימה ארוכה, ארוכה מדי, של חללי צהל, מאוחר יותר שמו נחרט לצד חללים נוספים באנדרטאות השונות והוסף לדפי הזיכרון באינטרנט. אני השתדלתי להנציח אותו בכל דרך אפשרית, אולי כך חשבתי שאני שומרת עליו בחיים. אספתי ושמרתי את כל גזירי העיתונות, כתבתי יומן שכול מכובד והשתתפתי בכל טקס אפשרי. העובדה הקיימת הייתה שהוא לא יחזור.
תמיד חשבתי לעצמי איך זה אפשרי לתאר חייו של אדם בכמה מילות הנצחה. יתרה מכך כיצד אפשר לכנות אדם שהינו עולם ומלואו חלל. מאחורי כל שם יש משפחה כואבת, חלומות שלא התממשו, מיליוני רגעים ובעיקר חלל חסר.
גם ביום הזיכרון הזה למרות שפיזית אני לא בארץ, ליבי כואב כשאני חושבת על האהבה הראשונה שלי, על שלומי. על השאיפה שלו לחיים טובים יותר, החלום שלו להיות אדריכל ועל כך שחודש הבא הוא יחגוג 33. אני מנסה לדמיין איזה גבר הוא היה הופך להיות, אותו הנער שתמיד אנשים נהנו להיות בסביבתו, אותו הנער שתמיד שם את כולם לפני עצמו, שהגן עלי מפני העולם ורצה לעשות הכל בשביל המדינה. אותו הנער שלנצח יישאר עבורי בן 21 ומלא שמחת חיים. אותו הנער שנרצח רק בגלל היותו ישראלי.
מוקדש באהבה לשלומי אלמקייס.
