יוברט ברטון הוא שחקן צעיר ומבטיח. רק לפני שנתיים סיים את לימודיו ומאז הספיק כבר להשתתף בהצגות והפקות רבות ברחבי לונדון, בריטניה וגם מעבר לים. בימים אלה אפשר לראות אותו בהצגה “הירושה” – מחזה אפי בן כשבע שעות (בשני חלקים) העוסק בקהילה ההומוסקסואלית בעבר ובהווה. קראו כאן ביקורת על ההצגה בלונדון.
כמו שאר השחקנים בהצגה, גם יוברט לוקח על עצמו דמויות שונות במהלכה. יחדיו הם מייצגים את תלמידיו של הסופר א.מ. פורסטר, שמגולם גם הוא כדמות בהצגה. פורסטר הוא סוג של “מורה רוחני” לקבוצה של גייז צעירים ומודרניים. במציאות, פורסטר התגלה כהומוסקסואל רק לאחר מותו, כשלראשונה פורסם הספר “מוריס”, שכתב כמה עשורים לפני כן.
מת’יו לופז, המחזאי של “הירושה”, עושה שימוש בחלקים מסוימים מספרו המוכר ביותר של פורסטר, “אחוזת הווארד”. הוא משתמש בהם כדי להראות את הכאב האינדיבידואלי והאבל הגלובלי במהלך משבר האיידס של שנות ה-80′. “אני חושב שמה שמת’יו לופז עשה הוא גאוני”, מסכים יוברט. “מה שהכי שובר את הלב בנוגע לפורסטר זה שהוא היה בארון. זו הייתה תקופה מאוד קשה להיות גיי. אז זה מה שהופך את המחזה הזה לכל כך מרגש. הוא איתנו מההתחלה והוא צופה בקבוצה של גברים הומואים מודרניים מדברים וחיים בכנות ופתיחות טוטאלית, והוא לא יכול היה להיות. אז זה שהוא שם איתנו, ולהפוך את ‘אחוזת הווארד’ לסיפור הומוסקסואלי מודרני כזה – אלו כלים דרמטיים גאוניים”.
לרכישת כרטיסים למחזה הירושה הקליקו כאן
“לא ידעתי שהממשלה התעלמה בכוונה – הייתי בשוק מזה”
קראת את ספריו של א. מ. פורסטר בעבר?
“קראתי את ‘אחוזת הווארד’, וגם צפינו בסרט עם ונסה רדגרייב (שגם משתתפת במחזה) כחלק מהחזרות להצגה. את ‘מוריס’ לא קראתי, אבל ראיתי את הסרט. למעשה, זה היה אחד הסרטים ההומוסקסואליים הראשונים שראיתי. צפיתי בזה בסוד. קראתי שיו גרנט משחק דמות של גיי ואהבתי את יו גרנט… וצפיתי בזה וזה היה מאוד מרגש. אבל זה גם סרט די סקסי, באופן מסוים. הייתי בחור בריטי צעיר בבית הספר, מודחק. זה היה מאוד מלהיב לצפות במשהו כל כך גיי שמתעסק בנושאים האלה וזה העלה בי את כל הרגשות שלא הצלחתי להביע בעצמי בזמנו. הייתי בערך בן 17 ודי מבולבל ובכל כוחי ניסית להיאחז בכל מה שהצלחתי למצוא, ולקבל את המיניות שלי. ‘מוריס’ היה ללא ספק אחד הרגעים האלו”.
האם אתה מרגיש צורך לדבר על המיניות שלך יותר מאז שהתחלת לשחק ב”הירושה”?
“זה ללא ספק מאפשר לי להרגיש יותר בנוח ופתוח יותר בדרכים שלא הייתי בעבר… וזה לא קשור למקומות בהם עבדתי בעבר. התעשייה שלנו מאוד פתוחה ואני רוצה להאמין, סובלנית כלפי כולם. אבל, בגלל טבע המחזה הזה, כבר מההתחלה הרגשתי בנוח יותר מאי-פעם. וזה אחד הדברים הכי חשובים שלקחתי מ’הירושה’, מעבר לעבודה לצד המון שחקנים מדהימים. אף פעם לא רציתי שיגדירו אותי דרך המיניות שלי, והדאגה שהייתה לי תמיד היא שזה יכול לקרות. זו דרך נאיבית להסתכל על זה, ואני צריך להרגיש בנוח לדבר על זה, אבל משום מה, אולי עקב הדרך בה גדלתי, זה היה לי קשה בהתחלה.
“זו חוויה טיפולית בשבילי, לעבוד על המחזה הזה. להביא את המשפחה שלי לצפות במחזה זה הכי מרגש. לא כשמגיעים חברים שלך שהם שותפים לדעותיך ולאמונותיך, אלא כשמגיעים אנשים שאתה יודע שעלולים לקחת חלקים מהמחזה בצורה קצת יותר קשה. אז כשאתה רואה את האנשים האלה אחרי ההצגה והם אומרים ‘למדתי משהו’ – זה מה שהופך את המחזה לכל כך חשוב”.
כמה ידעת על ההיסטוריה של משבר האיידס לפני המחזה?
“אף פעם לא למדתי על זה בבית הספר. ידעתי דברים פה ושם. ידעתי שזה קרה ושאנשים היו פשוט מבועתים. לא ידעתי ממש על הפוליטיקה. לא ידעתי שהממשלה התעלמה בכוונה – הייתי בשוק מזה. הם יכלו לעשות הרבה יותר, מוקדם יותר, וזה מזעזע ובלתי נסלח. מה שהמחזה מעביר בצורה מצוינת זה שדור שלם של גברים הומוסקסואלים נעלם. יש שורה שהנרי אומר: ‘אין גברים הומואים בגילי’ וזה נשמע כאילו זה מוגזם. אבל, כשורה, זה מאוד חזק. אתה שומע אנשים בקהל מגיבים לשורה הזאת בבעתה… לא הייתי מודע לגודל המשבר ולכמה זה התפשט, והצורה בה רונלד רייגן פשוט בחר לא להתעמת עם המציאות הזאת במשך כל כך הרבה זמן…”.
“הרגשתי שאני מביע את עצמי, בצורה אירונית, דרך דמויות אחרות”
יוברט סיים את לימודיו בבית הספר לדרמה RADA, בין הנחשבים בעולם, בשנת 2014. משם המשיך לצילומי דרמת המלחמה The Passing Bells בפולין בהפקה של הבי.בי.סי. הוא גם כיכב בסדרה The Outcast של הבי.בי.סי ו”ג’קיל והייד” של ITV. לאחר מכן, הוא בילה שנה בנשיונל ת’יאטר כשהופיע בהצגות Waste ו-Deep Blue Sea, ושיחק גם בסרט “שעתם היפה” ב-2016. יוברט הוא גם חצי מהצמד “טום ויוברט”, שמעלה סרטונים שנונים ומשעשעים ליוטיוב, שהופכים לוויראליים ברשתות החברתיות.
מה גרם לך להתעניין במשחק ואיך התחלת?
“תמיד הייתי משחק בבית הספר… זה היה בית ספר לבנים בלבד, אז זה היה קצת קשה. לא שלא היו לי שם זמנים טובים, אבל זו הייתה חוויה קצת בעייתית, בעיקר כשאתה עובר את גיל ההתבגרות ומרגיש מבולבל. אז תיאטרון היה הדבר היחיד שהרגיש לי כיף. הרגשתי שאני מביע את עצמי, בצורה אירונית, דרך אנשים אחרים, דרך דמויות אחרות; שזה אחד הדברים המעניינים ביותר במשחק… אחר כך הלכתי לעבוד אצל בחור שלימד אותי בבית הספר. הוא פתח חברת הפקות תיאטרון. עבדתי כעוזר מנהל במה, סחבתי תפאורות ואביזרים וגם לקחתי תפקידי משחק קטנים בהצגות שטיילנו איתם ברחבי בריטניה. זה היה מדהים.
“מורה לאנגלית שלי בבית הספר שכנע אותי להירשם לבית ספר לדרמה, אז התחלתי ללכת לאודישנים. שנה שלמה הייתי באודישנים לבתי הספר לדרמה המרכזיים בלונדון. התקבלתי למקום קטן, לא אציין את שמו. אבל החלטתי לא ללכת על זה, כי רציתי לנסות שוב להתקבל למוסד בלונדון. בשנה השנייה שוב הלכתי לאודישנים והתקבלתי ל-RADA ולגילדהול. כל זה כשעוד עבדתי בשביל הבחור הזה. אז הקפתי את עצמי במשחק ובתיאטרון, ולמדתי בדרך הקשה, כי לא הרווחתי הרבה בכלל. הועמסה עליי המון עבודה, אבל זה היה הזמן המדהים ביותר בחיי”.
ומה לגבי טום ויוברט?
“התחלנו את זה לפני המון זמן. לצלם את הסרטונים האלה זה מאוד משחרר, כי אנחנו לא לוקחים את זה ברצינות. רק בשביל הכיף. בהתחלה פשוט הצבנו מצלמה וצילמנו את שנינו מדברים, וזה כבר השיג המון צפיות. אבל במרוצת השנים, הבנו שאנשים מאוד אוהבים את הדברים היותר ‘קולנועיים’ שלנו, מה שאמר שהיינו צריכים להוציא יותר כסף כדי לשכור יוצרי סרטים מקצועיים. הצד החיובי הוא שבהמון אודישנים במהלך השנתיים האחרונות אנשים אמרו לי: ‘ראיתי את הסרטונים שלך,’ וזה נהדר. למעשה, הפעמים היחידות שמזהים אותי, וזה לא קורה הרבה, זה דרך הסרטונים שלי. את טום אף פעם לא מזהים, ואני חושב שדווקא לו יש מראה יותר יוצא דופן. זה מעצבן אותו כי אף פעם לא מזהים אותו. למעשה, פעם אחת מישהו ניגש אלינו ואמר לי שלום ו’אני אוהב את הסרטונים שלך’ וטום פשוט עמד שם לידי. נאלצתי להגיד ‘אה, זה טום, הוא גם בסרטונים איתי’…”.
יש לך אחלה פנים…
“(צוחק) תודה רבה”.
צפו בטום ויוברט מסכמים את שנת 2017:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
