שלום חבריי הלונדונים. המילים האלה נכתבות אליכם מהתפוח הגדול. הבן הגדול שלי מתחתן בניו יורק ורכבת אווירית של המשפחה המצומצמת עשתה דרכה לכאן. חתונה משפחתית היא לא דבר קל, אבל כשזה נעשה מעבר לים – עם רעייה קתולית ובעיקר אמריקאית – זה רק הולך ומסתבך.
ראשית, שלא תהיה טעות, אין לי דבר וחצי דבר נגד הקתולים באשר הם. אני רוצה להדגיש באופן סופני שלי אישית אין שום קשר לרציחתו של ישו, וגם מעולם לא שקלתי להסגיר מי מחבריו. שנית, אני מחבב את ישראליותי, נאבק בגנים היהודיים שלי, ומרגיש מדי פעם אפילו לאומי במידה כזו או אחרת. ולכן, אחרי שאמרנו את כל זה, אין לי בעיה קשה עם התבוללותו האפשרית של ילדי בכורי. לגמרי לא בטוח שהוא יתבולל, ימים יגידו, אבל אין לי רגשות קשים ועזים בנדון.
כן מקנן בראשי חשש גדול להתבוללותו הישראלית, כלומר, להפיכתו למשפחה אמריקאית ברבות הימים, כזו שתיאלץ אותי בסופו של דבר לקבוע מראש זמן שבו נוח ומותר לדבר בטלפון עם נכדיי שטרם בקעו. זה מלחיץ אותי. האם ילדי המאוד ישראלי, שכבר חי בגולה האמריקאית שש שנים, יהפוך לאמריקאי בורגני ואפילו יעתיק את מגוריו השווים במנהטן לעיר שדה ישנונית כמו חולון ואלי או מגדלי גרין רק שעה ו40 דקות מהעיר…
האם הם יהפכו למשפחה שאי אפשר יהיה יותר להגיע אליה בהודעה ספונטנית של שבוע מראש? האם הילדים יהיו מחונכים מדי, נקיים מדי, אמריקאים מדי? ואולי בכלל צריך להגיד תודה ענקית לאל שבשמיים על כך שהסיכוי שלו לא לחיות יותר בשכונה המזרח תיכונית – זו שדאעש מצידה האחד, חיזבאללה מהצד השני וחמאס באמצע – גדל וצריך רק לברך על כך?
טוקסידו פעם ראשונה
כמה חודשים לפני החתונה היינו צריכים להודיע אם אנחנו רוצים דג או סטייק למנה העיקרית. אמריקה, אתם יודעים, שום דבר לא יכול להיות בה בלתי מתוכנן ומסודר. לפני החתונה הלכנו כל המשפחה למדוד את חליפות הטוקסידו שלנו. המידות נשלחו כמובן חודש מראש. הפעם האחרונה שלבשתי טוקסידו… בעצם לא לבשתי טוקסידו מעולם, גם לא בשתי חתונותיי. דווקא חוויה מסקרנת. יש גם טקס: מאוד ברור מי נואם, מתי, לפני איזה ריקוד ואחרי איזו מנה. שום דבר לא נשאר לאלת המקרים והמזל – הכול מתוכנן לפי כללים ברורים וקבועים מראש.
ופתאום בא לי דג
אני סתם מקטר כי זה מרגיש כמו חוויה ראשונית. זה מה שהילד שלי רוצה, ואני כל כך אוהב אותו אז לא באמת משנה לי שלפני שלושה חודשים ביקשתי סטייק ופתאום בא לי דג. רק שיחיו באושר גדול. גם עושר לא יזיק, בכל זאת אמריקה.
זהו בינתיים. במולדת הכל אותו דבר. השלום קרוב כמו הקוטב הצפוני ביום בהיר, אבל יש מעט תקווה שאחרי החגים יקרה משהו טוב. תמיד יש תקווה כזו לפני החגים. אחרת לא היו חגים. לא?
