התיישבתי לשיחה נעימה עם יותם יקיר, מנכ״ל מוזיאוני חיפה משנת 2020, שהגיע לביקור בלונדון. הוא נולד וגדל בחיפה, ושימש בעבר כראש חטיבת ההסברה בכנסת ודובר הכנסת. חזונו הוא להפוך את חיפה לעיר תיירות ומוזיאונים מרכזית.
איך הגעת לנהל את מוזיאון חיפה ומה משך אותך לתפקיד?
שאלה מצויינת, אני קשור לחיפה, נולדתי שם, גדלתי שם, חבריי עדיין גרים שם, וכששמעתי שמחפשים מנהל למוזיאוני חיפה, חשבתי שזה תפקיד מעניין מאוד. אני כבר בתפקיד כחמש שנים, ואלו היו שנים מאתגרות עם הקורונה והמלחמה.
איך היית מציג את מוזיאוני חיפה לקוראי עלונדון ולישראלים בלונדון?
מוזיאוני חיפה הוא ארגון ייחודי בעולם המוזיאונים בישראל. זהו תאגיד עירוני, המאגד 6 מוזיאונים ברחבי חיפה, כל אחד ייחודי בדרכו: מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, המוזיאון הימי הלאומי, מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון הרמן-שטרוק ומוזיאון מאנה כץ. מוזיאון חיפה לאמנות הוא הגדול בצפון והשלישי בארץ. אנחנו יוצרים את הקו שלנו בעזרת האוצר הראשי, ד״ר בן-מאיר, שמאמין שלחיפה יש הרכב דמוגרפי מסוים, וסוגיות חברתיות־כלכליות ספציפיות. המוזיאון צריך להיות קודם כל בית עבור תושבי חיפה והאמנים שלה. המוזיאון מנסה לבטא את הערכים של חיפה, את האייקוניות שלה בסובלנות, בפלוראליזם, בקבלת האחר, ובמתן כבוד לכולם, עיר עם שש דתות ועם קהילות שונות. אנחנו רוצים ליצור את הקו החיפאי המיוחד שמחבר בין כולם. למשל, במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, האוצרות שלו מצליחה להביא את תרבות יפן לעיניים הישראליות בצורות הכי יצירתיות שאני יכול לדמיין. “תערוכת אפקט הגל, מאייקון יפני לגלובלי”, שאצרה ד״ר אתי גלס גיסיס, היא דוגמה מצוינת ושווה נסיעה מיוחדת לחיפה.
מוזיאון מאנה כץ הוא בית הממוקם בחיפה שהוסב למוזיאון, המוקדש ליצירתו של האמן מאנה כץ, שהיה חלק מרכזי מאסכולת פריז של תחילת המאה ה-20. מוזיאון הרמן שטרוק מוקדש לחייו ויצירתו של אחד מאמני ההדפס החשובים במחצית הראשונה של המאה העשרים. הבית של שטרוק משמש גם כסטודיו וכסדנת לימוד בתחום ההדפס. מוזיאון העיר חיפה הוא מוזיאון היסטורי הלוקח סיפורים מתולדות חיפה ונותן להם לבוש אמנותי. הוא עוסק במרחב האורבני, בתרבות עירונית ובהצגת היסטוריות של אוכלוסיות שונות בעיר. המוזיאון מקיים פעילויות תרבותיות נרחבות, כולל תערוכות, מפגשים, ימי עיון, הרצאות וסיורים ברחבי העיר בהשתתפות אנשי אקדמיה, יוצרים, אוצרים וחוקרים. בנוסף, המוזיאון מפתח תוכניות חינוכיות ומציע פעילויות למשפחות ועוסק בפיתוח קשרי קהילה-חברה-תרבות.
מאמרים קשורים
במוזיאון מוצגות כרגע מספר תערוכות מעניינות. למשל, “סוסיתא”, המציגה את ההיסטוריה והתרבות של העיר לצד התפתחות תעשיית המכוניות הישראלית והמכונית סוסיתא. פרוייקט חשוב שברצוני להדגיש הוא החממה לאמנות, יוזמה לקידום אמנים צעירים שמספקת להם פלטפורמה להצגת עבודותיהם בתערוכת יחיד או קבוצתית. אמנים מקומיים מקבלים מאיתנו מילגות כספיות, תמיכה מקצועית והזדמנות להציג בתערוכה, בתנאי שיעבדו עם קהילה בחיפה.
איך ה-7 באוקטובר 2023 תפס את מוזיאוני חיפה?
ב-7 וב-8 באוקטובר המדינה היתה בהלם, ונאלצנו לסגור את המוזיאונים. ב-9 ביקשתי לפתוח את המוזיאונים, כי חיפה, יחסית לשאר הארץ, היתה שקטה, והגיעו אליה מפונים מהצפון ומהדרום. אנשים חיפשו הפוגה של שפיות, כך שבאוקטובר-דצמבר 2023 התפרסנו בכל המלונות של המפונים ומתנ”סים, ויצרנו מאות פעילויות. קראנו לזה אח”כ בשם “הפוגה של שפיות”. לאורך כל השנה וארבעת החודשים האחרונים מתחילת המלחמה, מוזיאוני חיפה התגייסו בהמון פעילויות למען תושבים מפונים, מילואימניקים ומשפחותיהם, כוחות הביטחון וכו’, ובמשך זמן רב הכניסה למוזיאונים הייתה בחינם. זה חזר על עצמו בחודש אוגוסט האחרון ובחגים, כשירו על חיפה טילים. אוגוסט שבדרך כלל הוא חודש שיא מבחינת כמות המבקרים, לא היה מרשים במיוחד, אבל התעקשתי להישאר פתוחים. זאת הייתה השליחות שלנו, לתת לאנשים איזשהו סוג של הפוגה, וגם סוג של הצהרה, שאנחנו לא סוגרים למרות המצב. ישנה ירידה ברמת התרומות והתקציבים הרשמיים, אבל אנחנו מתמודדים עם הכל, וגם בצד האוצרותי היינו מאוד פעילים ויצירתיים. בנובמבר 23 פתחנו תערוכה צילומים של הצלם מיכה בריקמן בשם “בארי”. מיכה צילם בקיבוץ בארי מיד לאחר ה-7 באוקטובר, וזאת היתה תערוכה חזקה מאוד, שכבר ירדה. היא היוותה מעין עדות ויזואלית למחדל האסוני של אותו יום, גם לעיני הניצולים של הקיבוץ, שזאת היתה הפעם הראשונה שהם פגשו וראו את הצילומים שתיעדו את האסון שקרה לקהילה שלהם.
מה הפרופיל האמנותי של המוזיאון? ראיתי שכרגע מוצגות תערוכות מעניינות, מה מציג כרגע?
האוצר קובי בן מאיר בחר שש תערוכות יחיד של אמניות שמתגוררות בצפון הארץ או שגדלו ביישובי הצפון. כל אחת מהן בצורה אחרת נוגעת במצב. כל אמנית מתייחסת בדרכה לאימת המלחמה ובוחנת גבולות גופניים לצד חיכוכים גיאוגרפיים ותרבותיים. אתייחס כאן רק לשתי תערוכות מתוך השישה:
הדר סייפן: פטרול (אוצר: קובי בן-מאיר)
הדר סייפן נולדה בקיבוץ דפנה בגליל העליון וכעת מתגוררת בקיבוץ גשר הזיו בגליל המערבי. בתערוכתה היא מציגה מקבץ עבודות וידאו ותצלומים, שבכולן היא מתפקדת כחיילת: מתצפתת על כלי טיס, פותחת צירים, מפטרלת סביב יישובים מפונים ויורה במצלמתה. המלחמה חידדה את תפקידם של אזרחים בהגנה על ביתם – אזרחים שחשו מופקרים על-ידי המדינה, ובחרו למלא בעצמם את הוואקום שהותירו המוסדות הרשמיים. בנוסף לעבודת וידיאו מלפני 7 באוקטובר, בתערוכה שתי סדרות צילומים חדשות שנוצרו אחרי פינוי יישובי הגליל ובתמיכת המוזיאון. מאז פינוי יישובי הצפון באוקטובר 2023, ערכה סייפן נסיעות ליליות בכבישים הסמוכים לגבול לבנון וצילמה את סביבתם. כמעט דבר אינו נראה בתצלומיה מלבד חשֵכה, וסימני החיים היחידים ביישובים המבודדים הם תאורת כבישי הביטחון המקיפים אותם. בדימויים שנוצרו אין זכר לחיים שהיו אמורים למלא את היישובים; במקומם נותר חלל שחור וחסר.
ליהיא טלמור: מהחשכה (אוצרת: שחר דורון)
ליהיא טלמור, ילידת 1944, אמנית הדפס, מתגוררת בקיבוץ אדמית, ממנו פונתה לאחרונה לעכו. טלמור בעלת ידע ויכולות יוצאות דופן בטכניקת ההדפס הצילומי, וזאת התערוכה המקיפה המוזיאלית הראשונה שמוקדשת ליצירתה ומסכמת את עבודתה בשני העשורים האחרונים. ההדפס מאפשר לטלמור לעקוב אחר מה שנעדר ולהנכיח אותו מחדש, תוך חשיפת התחושות והמשמעויות האחוזות בו. עבודתה מתחילה לרוב בצילום של מרחב שיש בו עקבות של סכסוך. מן הצילום טלמור מקלפת שכבות, גורעת ומוסיפה אלמנטים, מבתרת ומחברת, עד שהדימוי הסופי מתרחק מהתצלומים שמהם נולד ובורא מקום אחר.
מה הביא אותך בימים אלו ללונדון?
אני נמצא כאן בביקור קצר לאירוע השנתי החשוב של הארגון: BFAMI (British Friends of the Art Museums of Israel), ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו לגייס כספים לתמיכה בתוכניות חינוכיות שמנוהלות ע”י מוזיאוני האמנות המרכזיים של ישראל. הארגון מקיים ארועים שונים לגיוס כספים, כולל ארוחות ערב ואירועי מכירות פומביות. זהו ארגון חשוב לנו, שתומך בפעילויות החינוכיות שלנו, ואני מקווה שיצליח לסייע למוזיאוני חיפה.
