שלום לחבריי הלונדונים מהממרח התיכון הרותח. גם אם אספר לכם מה קורה פה, הרי לא תאמינו, נכון? גם אם אתם קוראים כל יום עיתונים מישראל, רואים את הערוץ הישראלי ועוקבים דקה אחר דקה – לא תאמינו, נכון? בואו ננסה:
מכירים את מילצן? מכירים את פאקר? מכירים את ביבי שמכיר את מילצן? שקיבל שמפניה, שלקח את שרה, שנתן סיגריה, שקנה לילד, שהביא שרשרת – מיהלומים, בטח יהלומים! שסגר על צוללת ושלושה עיתונים… מכירים את נוני? שמכיר את ביבי, שדיבר עם שלדון, שסגר עם מוזס, שהדפיס את הארץ, שרכש את בזק, שלקח את שרה לסיבוב ביאכטה… מכירים?
אז מה יהיה? כלום. כי הרי לא היה כלום. זה מה שראש הממשלה שלנו אומר מהבוקר ועד הערב – אין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום. כבר שני עשורים שאין כלום. אגב, באמת אין כלום. אין שלום, אין ביטחון, יש אחלה כלכלה – לפחות לחצי מהעם, יש דירות בשפע (אם אתם רוצים לגור בעמונה ומזרחה). ויש לנו ארץ נהדרת, באמת, רק חבל שדורכים עליה.
וגם אם בסוף יתברר באמת שראש הממשלה הוא זך כשלג והכריחו אותו באיומי אקדח לקבל שמפניה ורודה וסיגרים חומים ותכשיטים זהובים ויאכטות כחולות (את זה סתם המצאתי לבד, אין לזה סימוכין), מה נגיד אז? כנראה שנתניהו ובני משפחתו ישלטו בנו עוד עשור או שניים. מה זה לעומת ארבע שנים של טראמפ…
צווי הנינגה
בכל בוקר שאני מתעורר ושומע על עוד צו שלו (מישהו אמר צווי הנינגה?) אני מנסה לחזור לישון, כי ההתעוררות קשה לי. זה כל כך משוגע מה שקורה, שלא יכול להיות שהעולם עומד מנגד. לא, זאת לא שואה, אבל זאת תהיה שואה. אין לי ספק. יהיה פה אסון כל כך גדול ומישהו חייב להגיד את זה בקול רם. את השגרירות אני מבין שהוא מעביר בסוף למקסיקו, את המקסיקנים לטורונטו ואת אשתו לא מקנא בה האמת. היא נראית כל כך סובלת כשהוא לא מסתכל לשנייה לכיוון שלה, שכואב הלב. אבל אין כאב לב אמיתי, כי הוא ביטל גם את זה. הוא ביטל את ההתחממות הגלובלית, את מזג האוויר, את החמלה, את השפיות וגם את כאבי הלב… כואב, אבל פחות.
מוני חרמוני
אני יודע שיש לכם הכל – יש לכם מרחבים ירוקים, יש לכם ארמונות לתפארת ומלכה לא ברורה, יש לכם את מונטי פייתון ואלטון גון, אבל אין לכם את מוני חרמוני מהחרמון. נסענו לשם, כי ירד קצת שלג להר היחיד שיש לנו (הר בגובה של הר אמיתי, אני מתכוון) והראינו לילד שלג מהו. הילד רצה בעיקר לחזור למלון כי היה לו קר (הוא אפריקאי במקור). אבל כשהבטתי על הכפר הדרוזי, על הנוף המשגע, על האנשים המחויכים והשמחים בחלקם – כל זאת על רקע צלילי ההפגזות מחאלב הקרובה – הבנתי בפעם האלף כמה הסכסוך הזה הוא מטומטם, כמה העולם הזה לא נאור וחובב מלחמות ומדון, וכמה שזה עצוב. ועל כל זה תמזגו מעט טראמפ ושמפניה ורודה, ושיהיו לכם ערבים נעימים שם בלונדון הקרירה.
