וומבלי פוסט מורטום

1. הנבחרת.

במשחק הידידות האחרון שלה לפני וומבלי היא הפסידה לבלארוס 2-1 ושיחקה איום ונורא. לקרואטיה היא הפסידה ברמת גן 4-3. באסטוניה כבש רוברטו קולאוטי (מנבדל) בדקה ה-9, ובשמונים ואחת הדקות הנותרות הוא וחבריו התגוננו בחירוק שיניים ובחירוף נפש והצליחו לשמור על הניצחון. גם במקדוניה הספיקו תצוגה משמימה ובונקר כל המחצית השנייה לניצחון 1-2. ב-0-0 ברג נגד אנגליה היא הוכיחה אופי (ולמי שהעז לטעון אז שמדובר בהישג מעולה, הודבקה מיד תווית של תבוסתן עם ראש יותר קטן מאצבעוני).

ב-1-1 במוסקבה היה לה הרבה הרבה יותר מזל משכל (רוסיה הורידה על דודו אוואט מטר פצצות בסדר הגודל של אנגליה, אבל בלי לרשום את המיקוד) וגם את הקלף המסעיר עמית בן שושן (עמית מי? איפה מחביאים אותו מאז?). עם כרטיס ביקור צחיח שכזה, מאיפה, אבל מאיפה, נשאבה האופטימיות? מאיזה אוב העלינו את התחושה שלונדון מחכה לנו? מעמק דותן (דוד מול גוליית)? או שרק מניצחונות הבית המשכנעים על אסטוניה (0-4) ואנדורה (1-4)?

2. המאמן.

מאמרים קשורים

הבלדה על אורי גלר

דצמבר 14, 2006

מועצת דנדי תדון בהחלטה לגנות את ישראל

יוני 13, 2011

סוף סוף סופ”ש

מרץ 15, 2013

חדשות ועידכונים

ספטמבר 19, 2004

הכישלון המהדהד ביותר של דרור קשטן בוומבלי לא טמון בהרכב (המוזר) שהוא בחר, בחילופים (הביזאריים) שהוא ביצע ואפילו לא בסיבוב הפרסה (הפאניקי) שהוא זיגזג כאשר כפה על ההתאחדות לדחות את מחזור הליגה שלפני אנגליה (אלא אם כן זה מה שהציל אותנו משביעייה). לא, הנפילה הבוטה ביותר של מאמן נבחרת ישראל בכדורגל התרחשה במסיבת העיתונאים שלאחר ההפסד.

כאשר מקבלים שער אחד מנבדל ברור ושער נוסף אחרי עבירה על השוער, פתח ונתן קשטן דרור ללשונו ולדימיונו.

אבל הבעיה היא לא התירוצים: מותר למאמן להתייחס לתצוגות שיפוט. רבים, טובים וגדולים עושים זאת, אם באופן ישיר או באנדרסטייטמנט. זה קביל כל עוד האי צדק באמת זועק לשמיים או שהראיות לא נחרצות ונמצאות בסוג של מחלוקת. כמה עצוב שזה לא היה כלל המצב בפוסט מורטם של וומבלי. השער הראשון לא היה מנבדל, השער האחרון לא הובקע תוך עבירה על אוואט. שני השערים היו חוקיים למהדרין.

כל מה שדרור קשטן היה צריך לעשות לפני שהוא משחרר דיסאינפורמציה מביכה לחלל האולם והעולם, היה לצפות לרגע בסרט הוידיאו של שני האינצידנטים המדוברים, או לבקש אישוש לטענותיו מצוות עוזריו המיומן והמעודכן. אלמנטרי, מיי דיר קשטן. במקום זאת קפץ מאמן לאומי ראש לתוך בריכה ריקה. מול כל עולם התקשורת ואשתו במולדת הכדורגל, הוא ביסס את מנטרת ההפסד שלו על טענות הניתנות להפרכה בעוד המילים נורות מפיו. ב-2007, עם כל הטכנולוגיה המתקדמת שבסביבה, זוהי החזרה של הכדורגל יובלות לאחור הרבה יותר מאשר התצוגה של החניכים שלו על כר הדשא.

3. התקשורת.

ברוכים הבאים לתקופת הבדיעבד. עכשיו אנחנו קוראים, צופים ומאזינים לכך שהאימונים לקו בחסר (הגנה בלבד), יניב קטן היה בהלם כאשר הוזמן, שחקנים הסתובבו מלאי חששות וטענות, ואיש התאחדות בכיר (אריה זייף) התבונן בהכנות בדאגה רבתי. וואללה? אז איך זה שזה יוצא לאור רק אחרי הטראומה? כיצד ומדוע איפוא כל מה שזרם מהדפים, המסכים וגלי האתר לפני המשחק היה מתק שפתיים אופטימי, דביק, ומפרגן עד מלקק, ולעיתים גם מתנשא? אז מדוע קרסה הקונספציה? איך טפחה לנו המציאות, זו אותה הולעטנו השכם והערב, בפנים? הרי המידע הרגיש, השונה, לפחות המאזן, היה לבטח מונח לפתחי העיתונאים גם לפני וומבלי.

גיא הוא בחור צעיר, אינטליגנטי, אוהד כדורגל אדוק וצרכן תקשורת בלתי נלאה. הוא בדיוק קהל היעד האידיאלי של כל העיתונים, תחנות וערוצים. מכיוון שאין לי מילים חזקות, תקפות והולמות (תרתי משמע) מאלו של גיא – אצטט כאן את מה שהוא כתב על המדיה ועל הסיקור בפורום המצויין ( (www.asoccer.co.il בו הוא נוטל חלק פעיל. כאשר נשאלת השאלה מי יצר את ההמולה (סביב הנבחרת), האם אלה שזהו תפקידם, או אלה שתפקידם לסקר את אלה שזהו תפקידם, מגלים שבאופן אבסורדי זו האפשרות האחרונה מבין השתיים… תקשורת הגונה הייתה מודה בטעות של עיוות נתונים, של יצירת מציאות מדומה, של דיווחים שקריים ומנופחים, של רדיפה והאללה אשר מסתיימת בנפיחה אימתנית ונשכנית, כמו רוטוויילר שלא מבדיל בין בעלו לבין תוקפו. אותה עיתונות שיצרה לעצמה יש מאין, היא המפסידה העיקרית אתמול. הנבחרת הישראלית אולי הפסידה 3-0, אבל אם התקשורת הייתה עומדת למבחן פה, אפשר לומר שהיא ספגה הפסד טכני עקב חוסר ספורטיביות.

איך אומרים כמה קמ מוומבלי, בבית הנבחרים בלונדון? היר היר. אבל מישהו מאמין בחשבון נפש תקשורתי? בהפקת לקחים? בשינוי כיוון? הזמן קצר (קרואטיה בחודש הבא), המלאכה מרובה, והסיכוי זהה לזה האמיתי – לא המודפס והמשודר – של הנבחרת לנצח בזאגרב.