בסוף השבוע האחרון הייתי בברלין, עיר ללא הפסקה באמת. נסעתי לצלם כתבה על ניצולי שואה שמעדיפים לחיות בגרמניה מאשר בישראל כי בישראל הם רעבים ללחם. 80 אלף ניצולי שואה חיים בארץ הקודש שלנו מתחת לקו העוני. כלומר, מדי יום האנשים האלה צריכים להחליט בין תרופה לחימום, בין ארוחת ערב לארוחת בוקר, והכל תחת ניהול ישראלי מצוין.
הגרמנים מתייחסים אליהם אחרת ומאפשרים להם לחיות. שלא תטעו, אני אשמח אם כל הגרמנים בהכללה גסה ימותו הרגע; אין גרמניה האחרת יש זמן שהקהה מעט את החושים, אבל עדיין זה מצמרר לדעת שחלק מהניצולים מעדיפים לחיות שם כי שם הם פשוט מצליחים לחיות. הנה כמה מחשבות מהביקור הזה שלא ממש קשורות לשואה.
כדור הארץ מתחמם. זו עובדה גמורה. סוף נובמבר, שבועיים וחצי לפני הכריסמס, ובברלין פשוט חם נורא. הגרמנים בכלל בשוק מהעניין – מה שלא גרם להם לשנייה אפילו על מחשבה בכיוון סגירת החימום. מבחינתם, עכשיו נובמבר ושכל היהודים יישרפו מחום.
יצא לנו להיות שם בדיוק כשהברלינאים חגגו את יום המתים. זה מין יום כזה שהגרמנים נזכרים בכל מי שמת והוא לא ממוצא יהודי צועני או הומואי. לכבוד האירוע הם סוגרים את החנויות – רק חלק מהחנויות כמובן – כי בסך הכל מדובר במוות ולא צריך לעשות עניין גדול מדי. מה שהיה חבל לי שעדיין למרות יום המתים, המוני גרמנים הסתובבו חיים לגמרי מה שקצת קלקל את החגיגה.
לקח לנו גם חצי יום להבין איזה שקט יש בעיר הענקית והתוססת הזו. פשוט עיר ב MUTE כמו שהגדיר אותה עמרי, הצלם שלנו. רחובות ענקיים, אלפי אנשים ורחש לא נשמע. עד שאנחנו הגענו… אבל זה לא קשור, זה סתם פגם מלידה. לפעמים, כשאני מסתכל סביב אני מבין למה ניסו להשמיד אותנו.
כשחזרתי לארץ הפנמתי איזה רעשים לא נשמעו בבירה הגרמנית: לא היו צפצופי מכוניות, לא היו רעשי מכוניות כי רובם כנראה נוסעים על גז – כן, הם אוהבים עדיין גז. אין את המוזיקה החזקה – והמזרחית בדרך כלל – שבוקעת ממכוניות חולפות, אין צלצולי טלפון סלולאריים ברחובות (חוץ משלי) ואנשים לא מרימים את הקול. הם פשוט יורים ישר. רצוי עם משתיק קול.
ביקרנו איפה שהייתה פעם החומה. שלוש דקות מול אנדרטת החומה שהגרמנים השאירו למזכרת, ואתה מבין ישר איך ביום אחד אפשר לשנות מציאות כואבת של שנים. החומה הזו, שהייתה כל כך עמידה, ברורה, בלתי מוזזת, חלק מהחיים של מיליוני איש – נעלמה ביום אחד, ואותם מיליונים התחילו לחיות טוב יותר. רובם ככולם. כל כך ברור לי שגם פה, למרות שמדובר בערבושים מצד אחד ובמתנחלים משוגעים מהצד השני, גם פה אפשר לשנות את המציאות ביום אחד של החלטה אמיצה והיסטורית ובחודש אחד של פינוי, שינוי ופיצוי. זה כנראה בידיים שלנו, השינוי המיוחל הזה, כי כל הממשלות המפגרות והפושעות שלנו משני הצדדים – לא עושות כלום.
