אולם התערוכה בטייט בריטן מבקשת לבחון את התכנים האפלים בעבודתו של מור ואת השפעתם של האספקטים ההיסטוריים והאינטלקטואליים על אמנותו, כגון טראומת מלחמת העולם הראשונה (שלושה רבעים מחיילי הגדוד בו שירת מור מתו בקרב על קרמביי), הופעתם של הפסיכואנליזה בתקופתו ושל רעיונות מיניים חדשים שהשפיעו על הפרימיטיוויזם והסוריאליזם.
תכנים אלה באו לידי ביטוי בעיקר בעבודות מאמצע הקריירה שלו; התקופה בין השנים המוקדמות, בהן גילה את הפרימיטיוויזם, לבין השנים המאוחרות במהלכן התמקד בפסלי ענק בעלות של מיליונים, שעיטרו כיכרות ואוניברסיטאות.
מור היה אמן מלחמה רשמי ורישומיו, שהציגו אנשים מצטופפים במנהרות ברכבת התחתית בתקופת הבליץ, חיזקו את המוניטין שלו וזיכו אותו באהדת הציבור, אך התערוכה גם חושפת את עיסוקו המקיף של מור בתהפוכות הפוליטיות והחברתיות של אותם ימים טרופים ואת השפעתם על הפסלים היותר מוכרים ונעימים שלו. כך, מתגלה במבט שני, העובדה שדמויות האם וילד הידועות שלו, אינן פונות זה לזו, שדמויות כורים במכרות נראים ככלואים בכלובים, ופסלים אחרים חושפים רעיונות מיניים מטרידים.
התערוכה הענקית כוללת יותר מ-150 פסלי אבן וברונזה, תחריטי עץ ורישומים, וגולת הכותרת שלה היא קבוצת פסלי עץ של דמויות שעונות, הממחישה את התפתחות דימוי המפתח הזה במהלך הקריירה שלו. אותי דווקא עניינו יותר מכול פסלי העופרת הקטנים שבתערוכה – חומר אליו נמשך מור בשל רעילותו. הפסלים הללו, העדינים אך המורבידיים בעת ובעונה אחת, הנראים כמו הכלאה בין דאלי, פיקאסו ודמויות מדע בדיוני, הן הוכחה ניצחת לגדולתו האמיתית של מור.
התערוכה מנסה להשיב להנרי מור את היוקרה האינטלקטואלית שאיבד כתוצאה מהפופולריות שלו, וגם אם נדמה לעיתים שהניסיון של האוצרים לכפות על מור תכנים אפלים, קצת מאולצת, היא בהחלט עושה עימו צדק היסטורי. אנחנו כל כך רגילים להנרי מור שאנחנו כבר לא מקדישים לו את הזמן שאמנותו דורשת. התערוכה הזאת מוכיחה שבלי קשר לתכנים מורבידיים או לא, הנרי מור בהחלט אינו המודרניסט המבויית והמיושן שהתרגלנו לראות בו.
