הקוסם מארץ קונס

ג’ף קונס ממשיך להשתולל ולעשות חיים, מפגיז בדימויי פופ וקומיקס חדשים אותם הוא עוטף בבלגן מהפכני. באותה נשימה הוא גם מביא את תהליך העבודה לדרגות חדשות של פרפקציוניזם קיצוני, שמעניק ליצירות אינטנסיביות כמעט דתית בנוירוטיות שלה. פסל הלובסטר החדש – מתוך סדרת הפסלים החדשה ‘פופאי’ המוצגת בחלל בדייויס סטריט – הוא יציקת אלומיניום צבועה, רחוקה ביותר מהפלסטיק הפשוט אותה היא מחקה. הציורים, שנראים מקריים, מתוכננים בקפידה באמצעות מחשב ולאחר מכן מצוירים בידי צוות ענק של אסיסטנטים, העובדים בצמוד לשיטת מדידת גוונים מדוקדקת שפותחה במיוחד בידי קונס.

הקוסם הגאון נראה יותר כמו מנחה תוכנית טלוויזיה לילדים מאשר הילד הרע של עולם האמנות. כשהוא מדבר הוא נע בין מונוטוניות רצינית לבין פליאה ילדותית. הוא כנראה האדם היחיד בעולם שמסוגל לדבר על קונספטואליות ועל האושר המושלם הטמון בקופסת דגנים וקרטון חלב באותה נשימה.

סדרת הציורים החדשה, Hulk Elvis, המוצגת בחלל בבריטניה סטריט, כוללת אלמנטים פיגורטיביים ומופשטים: קופים מתנפחים, גיישות, ציפורים, פעמון החירות והענק הירוק, שמככבים על רקע נופים ריאליסטיים, מחוות ציוריות, קטרים, כרכרות וסילואטות. שיטת הייצור של העבודות מזכירה פס ייצור של מפעל. אולם המפעל של קונס, בניגוד לפקטורי של אנדי וורהול, מייצר עבודות חד פעמיות (התהליך תעשייתי אבל המוצר מיוחד). ובניגוד לפקטורי, אינו מאוכלס בטרנסווסטיטים, נרקומנים ומוזיקאים. המקום דומה יותר למעבדה מטורפת בה דימויי ילדות נחים לצד דימויים של רגלי אישה פשוקות ומקום לשימור והכלאה של נוסטלגיה, סקס, ילדות ופטישיזם.

האם קונס אימץ לעצמו פרסונה מזויפת? האם הוא נאיבי להחריד או שחקן ערמומי? האם יש בכלל ג’ף קונס אמיתי? השאלות הללו, שליוו את קונס לאורך הקריירה שלו, מאבדות מתוקפן לאור התערוכה הנוכחית שמוכיחה כי מאחורי המתיקות הכול-אמריקאית שלו, עומדת כנות אמיתית. העבודות של קונס אינן אירוניות. הן אינן קיטש. הן אופטימיות. הן קיימות על מנת לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר בקשר לעצמם. הן מדברות על קבלה עצמית. וזה מה שיפה אצל קונס, שמצליח לדבר על הדברים הגדולים דרך הדברים הקטנים. הרדי מיידס שמעניינים אותו אינם האובייקטים שהוא בונה אלא האנשים אותם הם משקפים.