צמודה לקורקינט, לבושה בג’ינס, בעלת חגורה שחורה בטוקוואנדו ותום בעיניה, הילה פליטמן (38) לכאורה לא נכנסת למשבצת הרגילה של דיווה. אבל כשבאמתחתה פרס גראמי, השתתפות בפסי-קול של סרטים ידועים ושבחים ממלחינים נחשבים – נראה שקול הסופרן הייחודי שלה מכריע.
ג’ון קוריליאנו, מלחין אמריקאי ידוע למוזיקה עכשווית, כתב את מחזור השירים, מיסטר טמבורין מן, המבוסס על שירי בוב דילן. קוריליאנו כתב אותו במקור עבור זמרת אחרת, שלא רצתה להופיע איתו עוד, והזמין את פליטמן להקליט דמו לאלבום. התאהבתי ביצירה, ושנינו התאהבנו אחד בשנייה, היא נזכרת. המילים מעמיקות ומלאות חוזקה ותבונה. אני חושבת שהוא לקח את התמצית של כוונת המילים ויצר מהן משהו עוד יותר מעמיק. פליטמן זכתה בגראמי על אלבום זה, בקטגוריית הביצוע הווקאלי הקלאסי הטוב ביותר לשנת 2008, ועקפה מועמדות פייבוריטיות אחרות, ביניהן זמרת האופרה המפורסמת, צ’צ’יליה ברטולי. אך אל הטקס היא לא הגיעה. התירוץ היותר רומנטי הוא שהזמינו את בני ליומולדת של חבר והיה לי חשוב להיות איתו, היא אומרת בצחוק מובך ומתנצל. אבל האמת היא שאני מרגישה לא נוח בדברים כאלה ובכלל לא חשבתי שיש לי סיכוי לנצח. האמת, זה היה די שוק.
את קולה של פליטמן אפשר לשמוע גם בפסקול הסרט, קוד דה וינצ’י (2006), שאותו הלחין הנס זימר המוערך. היא מספרת שגם במקרה של דה וינצ’י ההזדמנות נקרתה בדרכה. זימר בחר זמרת אחרת, שלא יכלה להקליט באותו זמן, ומלחין שהכירה המליץ עליה להקלטת דמו. שוב נוצר קשר מאוד קרוב, היא משחזרת. אני אוהבת שנותנים לי אתגרים ולבצע דברים שאני צריכה ללמוד מהר. הקשר נמשך גם לאחר מכן, כשהשתתפה בפסקול לשניים מסדרת הסרטים, שודדי הקאריביים (השלישי והרביעי), שגם אותם הלחין זימר.
ללונדון (צ’לסי) הגיעה פליטמן בקיץ האחרון לאחר שהות ממושכת בלוס אנג’לס, שם פעלה בסצנת המוזיקה הקלאסית. המעבר נבע, לדבריה, בעקבות ביקוש גובר לקונצרטים באירופה של בעלה – המלחין האמריקאי, אריק וויטקר – שאותו פגשה בזמן לימודיהם בג’וליארד (שזכה גם הוא בגראמי השנה). סיבה נוספת הייתה רצון למצוא בית ספר איכותי לבנם, אש, בן השש, ולקצר את המרחק לארץ. אני אוהבת את החיים פה… אני יותר מאושרת, מציינת פליטמן, כשהיא משווה בין לונדון לאיכות החיים בלוס אנג’לס.
העולמות המוזיקליים שלה ושל בעלה מתחברים ואף מתנגשים, כמו במחזמר שהוא כתב, גן העדן האבוד (Paradise Lost), שהועלה מספר פעמים בארהב ומתוכנן להיות מוצג גם בווסט-אנד, ובו פליטמן היא אחת הזמרות במופע. היה תהליך של למידה, היא מספרת על העבודה המאתגרת עם בן זוגה. צריך ללמוד לא לקחת דברים באופן אישי, משני הצדדים, ולא לתת לרגש להתלקח. עשינו הרבה קונצרטים קלאסיים יחד ולמדנו לדבר בצורה מקצועית.
הדרך לנירוונה
את מגדירה את עצמך כהצלחה?
ברגע שנגמר משהו אחד, אני לא אוהבת את מה שאני עושה, ומרגישה שאני מסוגלת להגיע לאיכות יותר טובה ולשפר. אבל החיים, הגיל והניסיון לימדו אותי שאם אתה שלם עם עצמך, אפילו שיש מקום לשיפור, אם אתה אסיר תודה ומרוצה במה שאתה עושה עכשיו – אז אתה כן הצלחה. לדעתי, זה לא עניין של הישגים חיצוניים – גראמי, כסף וכד’… .
אז סוד ההצלחה הוא אושר פנימי?
אני לא חושבת שאי פעם אגיע לנירוונה. אני לא בן אדם שישיג את זה עד המוות או משהו, אבל אולי הסוד הוא שהחיים הם תהליך, להיות שקוע בתהליך ולנסות ליהנות ממנו.
לאחרונה הוציאה פליטמן אלבום יהודי, השאלה העתיקה (The Ancient Question), שמכיל, בין היתר; שירים ביידיש, שאותם עיבדה לקול, פסנתר וקלרינט; שירים שילדים כתבו במחנה טרייזינשטאט, שאותם הלחינה לורי לייטמן; פסוקי תהילים שהלחין אהרון חרלפ; ושירי אהבה בעברית שכתבה בעצמה ללחן של בעלה. רציתי שיהיה חוט מקשר בין הדברים, היא מספרת, חשבתי להתחיל עם שירי יידיש ששמעתי כל החיים שלי. הם מיוחדים לי ויש בהם משהו נורא מרגש. הם יפים גם באופן אובייקטיבי. באפריל היא תבצע חלק משירי האלבום בקונצרט.
