שני חלקיו של המחזה האפי “הירושה” הם כמו שתי הצגות שונות (לחצו כאן לביקורת המלאה על ההצגה בלונדון). אז זו נראתה לי כסיבה הולמת לראיין שני שחקנים המככבים בו. יוברט ברטון כבר חשף שההצגה הייתה חוויה מאוד טיפולית עבורו, ופול הילטון מספר כאן שגם הוא חווה משהו מיוחד. פול משחק בהצגה שתי דמויות חשובות, שדרכן אנחנו מבינים המון על גודלו ועוצמתו של משבר האיידס. האחת היא מורגן (המבוססת על הסופר א.מ. פורסטר) והשנייה היא דמות בשם וולטר, שאותה הוא מגלם עם כל כך הרבה אנושיות, שבריריות ואהבה שזה בלתי אפשרי להישאר אדיש אליה.
“מעולם לא הייתי מודע כל כך למיניות שלי, כמו שהייתי במהלך ההצגה הזו”, מתוודה פול, כשאני שואלת אותו על תפקידו בהצגה. “אבל גם למדתי שיש לי התנגדות עזה להיכלא בתוך קופסה. כמו פורסטר, אני חושב שהוא צוטט פעם כשאמר: ‘מעולם לא מצאתי קופסה מתאימה שאוכל להיכנס אליה’. במיוחד בימינו, אני לא מרגיש בנוח לקרוא לעצמי הטרוסקסואל. הזמנים כל כך משתנים. הילדים שלי, שכעת הם בגיל ההתבגרות, גדלו בעולם שבו כל העדפה או נטייה מינית היא מקובלת. ומה שהמחזה הזה מנסה להעביר לאנשים זה שאהבה זו אהבה. אבל, ברמה הפרקטית, זה מאוד משחרר לבלות בחברת גברים הומוסקסואלים שפתחו את לבם בפניי… אם לא הייתי מכיר בזה, באותה רמת מעורבות, הייתי פוגע בהצגה. אז, מבחינתי, אין הבדל בין לשחק דמות הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית”.
לרכישת כרטיסים למחזה הירושה הקליקו כאן

חי את החלומות המוזיקליים דרך מחזות הזמר
לפול הילטון, שהיה מועמד לפרס האוליבייה בעבר, יש קריירה מרשימה מאוד על הבמה. הוא הופיע בשנה האחרונה ב-Anatomy of a Suicide בתיאטרון רויאל קורט וב-Mosquitoes בנשיונל ת’יאטר. הוא גם הופיע במספר מחזות זמר. אחד הבולטים בהם הוא “פיטר פן” של התיאטרון הלאומי הבריטי – בתפקיד הראשי של פיטר פן. באותו תיאטרון הוא גם שיתף פעולה עם המנהל האומנותי של התיאטרון רופוס נוריס ודיימון אלברן, סולן הלהקות “בלר” ו”גורילז”, בשתי הפקות: Dr Dee ו-wonder.land. בנוסף, היו לו תפקידים רבים על מסכי הטלוויזיה והקולנוע, והפרויקט הבא שלו הוא תוכנית הטלוויזיה A Very English Scandal בהפקה של הבי.בי.סי עם היוצר של “הכי גאים שיש” ובבימויו של סטיבן פרירס.
עבדת עם דיימון אלברן פעמיים. מה הקשר ביניכם והאם יש לך עבר מוזיקלי?
“‘ד”ר די’ היה הדבר הראשון שעשיתי עם דיימון… החלפתי שחקן בשם ברטי קארוול, שגילם את התפקיד במנצ’סטר. בגרסה המקורית, הדמות של ד”ר ג’ון די לא שרה. כשהם רצו להביא את ההצגה ללונדון, הם רצו לעבוד עליה עוד קצת ולתת לד”ר די ‘קול’… אני מכיר את רופוס נוריס זמן רב. רופוס הכיר את דיימון וחשב שאנחנו נסתדר… יש לי זיקה לדיימון. עבדתי עם רופוס הרבה, אז אני מכיר אותו טוב מאוד. אני סומך עליו, אעשה הכל בשבילו. זה שילוב של כל המרכיבים האלו…
“מבחינת המוזיקה, אני חושב שכמו הרבה מהשחקנים שאני מכיר, אני כוכב רוק מתוסכל. אני רואה את עצמי, ב’פיטר פן’ כשאני עומד על המכל הענק, כאילו אני בפסטיבל המוזיקה גלסטונברי. זה היה הגלסטונברי שלי. אז במקרים יוצאי הדופן האלה – שיוצא לי לעבוד עם דיימון, או עם נגני רוק, או על יצירות יוצאות דופן עם תזמורת שלמה – מבחינתי זה עונה על כל השאיפות שלי בקריירה החלופית הזו, שלא ממש התעסקתי בה. אני חי את החלומות האלה בצורה עקיפה דרך עולם מחזות הזמר”.

הוכחה חיה שאפשר להתעלות מעל המעמד החברתי שנולדים אליו
פול הילטון אוהב לשמור על פרטיותו והודה שהוא בקושי מסכים להתראיין. הוא הסכים לראיון הזה בעלונדון מתוך היכרות איתי. כשהתכוננתי לשיחה עמו, לא מצאתי אף ראיון איתו. נאלצתי לפנות לשחקנים אחרים שמכירים אותו, בהם דיוויד מוריסי ולוסיאן מסמטי, שאותם ראיינתי בעבר. שאלתי לדעתם ושניהם יצאו בקריאות התלהבות למשמע שמו של פול: “אומן גדול. אדם מדהים”, לוסיאן אמר. “אני אוהב אותו כל כך”, צעק דיוויד. כך היו כל התגובות שקיבלתי, אבל זה לא עזר הרבה עם הכנת השאלות. אבל אני חייבת להודות שמשיחתנו הקצרה ומעבר לזה – הם כולם צודקים.
לו יכולת לשנות דבר אחד…
“יש הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות בעסק הזה. כל עבודה שלי היא ניסיון לעודד שוויון ואהבה, בכל צורה. אני בא מסביבה של מעמד הפועלים, ואני משחק אנשים שעולים בסולם למעמדות הגבוהים. אני חושב שאני משמש כהוכחה חיה לכך שזה אפשרי להתעלות מעבר למעמד החברתי שלך, מה ש’ניתן לך’, ולהיות מה שתרצה להיות. לא היה לי אף אחד במשפחה שקשור לעולם התיאטרון. אבל הלכתי לתיאטרון בגיל צעיר… מורה לדרמה בבית ספר לקח אותי לשם, והוא עדיין מכיר לצעירים את עולם התיאטרון מדי יום. הוא אחראי להכנסת מאות אנשים למקצוע הזה בגלל אהבתו לדרמה ולתיאטרון. אהבה שאותה הוא מעביר לאנשים ממעמד הפועלים, וזה לאט-לאט נעלם מתוכנית הלימודים. אומנויות ודרמה נלקחים מהתוכנית. שחקנים ממעמד הפועלים – אין להם הזדמנויות…
“לו יכולתי לתת עצה אחת היא תהיה: ‘אפשר לעשות את זה’. אפשר להפוך להיות מי שתרצו להיות. כל עוד יש אמונה עצמית ואהבה בלב. לימודי אומנויות צריכים להיות בכל בית ספר, בשביל כל הילדים. צעירים צריכים לבלות זמן בתיאטרון, עם שחקנים, לעבור סדנאות, ללמוד איך להביע את עצמם. זה הכרחי בשביל הבריאות הנפשית שלהם, ואני יודע את זה, כי יש לי שני מתבגרים בבית”.
הכרחי בשביל בריאות הנפש. וגם בשביל הדמוקרטיה…
“כן. בהחלט”.
