קודם כל, אם עליי לסכם שנה בתיאטרון הבריטי, אתחיל במחזה האהוב עליי, שאותו ראיתי “רק” שלוש פעמים – “הירושה”. זהו מחזה המורכב משני חלקים, כמעט שלוש וחצי שעות כל אחד, שזכה להצלחה היסטרית בתיאטרון יאנג ויק ובעקבותיה עובר לתיאטרון נואל קאוורד בווסט־אנד ב־21 בספטמבר. המחזה הוא על קהילת ההומוסקסואלים בניו יורק של ימינו, והקשר שלהם עם הטרגדיה של מגיפת האיידס בשנות ה־80’ דרך זוג הומוסקסואלי מבוגר יותר שהם מכירים. המחזה הוא חדש לחלוטין והוא ישבור לכם את הלב ויצחיק אתכם בו־זמנית. וגם אחרי שבע שעות בתיאטרון (פלוס הפסקה של שעתיים בין שני החלקים ועוד הפסקות קטנות בדרך), לא תרצו להיפרד מהדמויות הכריזמטיות והמקסימות שאליהן התחברתם. קראו באתר עלונדון את הביקורת המלאה על ההצגה “הירושה” וראיונות בלעדיים עם פול הילטון ויוברט ברטון – שניים משחקניה.
אך הפעם אעסוק במקום השני שלי; מחזה נוסף שהחל את דרכו על אותה הבמה של יאנג ויק בדצמבר 2017. “הג’ונגל” מספר על משבר מבקשי המקלט ומחנה הפליטים המאולתר בעיר קאלה שבצרפת, וכן, הפינוי הקשה של המחנה לאחר מספר חודשים. בדומה ל”הירושה”, עקב הצלחה מסחררת “הג’ונגל” המשיך גם הוא לווסט־אנד ומציג בימים אלה בתיאטרון פלייהאוס עד 3 בנובמבר.
נשארו נאמנים למקור
כדי להבין מה כל כך יוצא דופן ב”הג’ונגל”, נחזור לשנת 2016. בעיר קאלה בצפון צרפת הוקם מחנה פליטים של מבקשי מקלט בעקבות משבר חסר תקדים, חלקו בגלל מלחמת האזרחים בסוריה. אבל זה רק חלק קטן ממנו. “תושבי” המחנה נעצרו שם במהלך מסע ארוך, רגלי בעיקר, חוצה יבשות. מטרתם הייתה להגיע לבריטניה, הידועה בחוקים המיטיבים עם מבקשי מקלט. אולם הבעיה היא שבריטניה סגרה את הגבול בפני הפליטים, ובלי לדרוך על אדמת בריטניה – אין באפשרותם של הפליטים לבקש את אותן זכויות.
מכיוון שנתקעו שם, ללא יכולת להמשיך וללא יכולת לחזור למדינותיהם, מחנה הפליטים הפך להיות הבית שלהם במשך זמן רב, והוא כונה “הג’ונגל”. ישבתי עם ג’ו רוברטסון וג’ו מרפי – שני מחזאי ההצגה, שלמדו יחד באוקספורד ורגע לפני שסיימו את לימודיהם, הם נסעו לשם באמצע 2016 וחיו שם לא פחות משבעה חודשים, עד שהג’ונגל פונה על ידי המשטרה בעקבות הפגנות. ג’ו וג’ו כתבו את המחזה בעקבות סיפורים ששמעו מפי הפליטים ומהמתנדבים במקום, שהתחברו איתם. “הכל נשאר נאמן לאיך שהמקום היה”, מספר מרפי.
קומת הכניסה הפכה ל”מסעדה אפגנית”
נראה כי הפלייהאוס – בניין תיאטרון ישן ומסורתי – עבר שינוי טוטלי בשביל “הג’ונגל”. הכיסאות שהיו מקומות הישיבה בקומת הכניסה (או קומת ה־Stalls אם תרצו) פונו לחלוטין. גם הבמה הרגילה נעלמה. במקומם, קומת הכניסה הפכה ל”מסעדה אפגנית”. שולחן ארוך יוצא מאחורי הקלעים ועד לסוף האולם. וכך ולקהל יש כיסאות לשבת עליהם ליד השולחן או כריות לרבוץ על הרצפה, כשהשולחן משמש כבמה.
במהלך המחזה, שחקני המשנה מסתובבים מדי פעם בקהל ונותנים פיתות, אורז ומנות אפגניות למי שנראה להם נחמד (ואני יכולה להעיד שהיה טעים…). הם לעיתים גם מנסים למכור לקהל סיגריות: “שלושה אירו!”, עניתי שאין לי, אז הם התמקחו. “אוקיי, אז אירו אחד!”. רק אחרי שאמרתי שאני לא לוקחת איתי אירו כי אני גרה בלונדון, הם עזבו אותי. לא בדיוק מה שאתה מצפה משחקנים במהלך מחזה בתיאטרון גדול ונחשב בלונדון.
“הם הקימו לא רק מבנים למחייה, אלא גם מוסדות, כמו בתי תמחוי ומבנים קהילתיים, וגם בתי עסק, כמו המסעדה שבה מתרחש המחזה. זה הפך להיות מקום מאוד מרכזי בשביל תושבי הג’ונגל”, מציין ג’ו רוברטסון.
קבלת פנים ים־תיכונית
מבחינה עסקית, אפשר להבין ששפכו הרבה כסף כדי להעלות את המחזה הזה. הסיבה היא כמובן שזה רווחי כשקיימת כזאת היסטריה, ביקורות מחמיאות, אהדת הקהל, וגם כבר מספר לא קטן של פרסים. מבחינה אידיאליסטית, זה מחזה חשוב לצפייה, והאווירה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו. נכנסים לאולם ומריחים את האדמה ואת התבשילים, שומעים את המוזיקה ומקבלים את אותה קבלת פנים ים־תיכונית שאנחנו בישראל רגילים אליה, והבריטים קצת פחות.
ג’ו רוברטסון וג’ו מרפי לא נסעו לקאלה במטרה לכתוב מחזה. זה הגיע אחרי שפונו עקב הסיפורים הרבים ששמעו במהלך שיחות חולין, ואחרי שהמקומיים שפיתחו איתם יחסי אמון הראו להם תמונות ממסעותיהם הארוכים לשם. אך במקור, השניים בכלל נסעו לקאלה בעקבות רעיון של חבריהם; להתנדב שם ולפתוח תיאטרון לבידור ולשמחת הפליטים. כל מי שלומד או עוסק בתיאטרון, בדרמה או באומנות יכול להעיד על כמה חשובות האומנויות לבריאות הנפש. וכן, מסתבר שאומנות היוותה חלק מרכזי וחשוב מהחיים בג’ונגל, איפה שהכי זקוקים לה.
כך נפתח תיאטרון ה”דום” (Dome) של קאלה. בערבים הועלו בו מחזות כחלק מפרויקט The Hope Show, ובימים השתמשו במבנה כמרכז קהילתי. “בחור בשם יאסין מורדי בא אלינו ואמר שהוא לימד קונג פו באיראן, והוא רוצה ללמד קונג פו. אז זה מה שהוא עשה אחר כך כל יום בבוקר. בחור בשם מג’יד אדין אמר שהוא צריך לצייר, אז דאגנו לו. צריך לתת את התמיכה הזאת, ואז לתת לאומנים לעשות מה שהם צריכים לעשות”, מספר רוברטסון.
מבקשי מקלט לצד שחקנים
מכיוון שחיו שם, מרפי ורוברטסון הפכו להיות “חלק מהסיפור”, כמו שהם אומרים. הם התחברו עם תושבי המקום, פליטים וכן מתנדבים רבים שבאו לעזור – מצרפת ומבריטניה. “הגבול די מעורפל בין מתנדבים ל’מקומיים’” הם אומרים ואכן רואים זאת גם במחזה. “הרבה מהפליטים לקחו תפקידי הנהגה ועזרו בחלוקת אוכל ותרומות. הרבה מהפליטים גם עזרו לנו כשהגענו”, ממשיך מרפי. ולא היה להם מוזר לראות שני בחורים צעירים בריטים, לבנים כטיח? אני שואלת. מרפי צוחק ועונה: “כן. אבל עד שהגענו, המקום כבר היה קיים והיו שם כבר מתנדבים רבים. אז זה היה מראה יחסית נורמלי”.
מרבית הקהל בתיאטרון ה”דום” היה פליטים, אך גם מתנדבים רבים באו לצפות. אומנים מכל העולם נסעו לקאלה במיוחד כדי להופיע במחנה, בהם ג’וד לאו, למשל. הפליטים שנשאבו לעולם התיאטרון בזכות הפתיחות והתמיכה של רוברטסון ומרפי גם נשארו חברים טובים של השניים. חלקם אף הגיעו לבריטניה לאחר פינוי המחנה וכעת, למרות שלא היה להם ניסיון מקצועי, משחקים ב”הג’ונגל” לצד שחקנים מקצועיים. שניים מהם הם מורה הקונג פו יאסין מורדי ועוד מוזיקאי בשם מוחמד סראר, שכתב את השיר Abba Hallas כשהיה בקאלה והופיע איתו ב”דום”. וכעת השחקנים מופיעים עם אותו השיר על במת הפלייהאוס…
המחזה הוא חלק מחברת הפקה ללא מטרות רווח שפתחו מרפי ורוברטסון הנקראת Good Chance Theatre. ראוי לציין ש־Good Chance בשפת הפליטים משמעו; פליטים שהצליחו להתגנב לבריטניה בדרכים כאלו ואחרות, כמו למשל להתחבא במשאית, וברגע שדרכו על אדמת בריטניה הם גם זכו בזכויות המלאות כמבקשי מקלט. כמובן שהרבה שניסו להגיע ל”מזל טוב” נתפסו ונעצרו… או גרוע מכך.
למה זה מרגיש לנו כל כך קיצוני לתת לאדם לדבר?
ההצלחה האדירה של “הג’ונגל”, שגרם לכל כך הרבה רעש בעולם התיאטרון הבריטי, הביאה עמה חופש טוטאלי לחברת ההפקה של השניים, שכעת פועלת בשלושה מישורים. הראשון, הפקות תיאטרון כדוגמת “הג’ונגל”. השני, החברה פתחה תיאטרון Dome בפריז, בדומה לזה שהיה קיים בקאלה, הנועד לשרת את מבקשי המקלט, שבעקבות הפינוי מצאו את עצמם בפריז (והם תמיד מחפשים אומנים מתנדבים שיבואו להופיע). והמישור השלישי הוא Good Chance Ensemble ובו הם פתוחים להצעות מכולם לכמעט כל דבר אומנותי. לדוגמה, מג’יד אדין עובד איתם על אנימציה, ומוחמד סראר ושני שחקנים נוספים מהקאסט הקליטו יחד אלבום בשם Sounds of Refuge באולפני אבי רואד.
אז האם לדעתם זה יביא לשינוי חברתי? “אני חושב שיש טעות בחשיבה הזאת שתיאטרון יביא שינוי חברתי”, משיב רוברטסון. “תיאטרון, היצירה עצמה, הם השינוי החברתי. אדם כמו מוחמד סראר, שהיה כל כך שקט בהתחלה והסתכל על כולם בחשדנות בקאלה – לראות אותו מוצא את הקול שלו, מופיע במונולוג שכתב, שהוא מוצלח יותר מכל מונולוג של שייקספיר שאני מכיר… זה השינוי. למה זה מרגיש לנו כל כך רדיקלי לתת לאדם לדבר ולהקשיב לו? העובדה שזה מרגיש ככה מוכיחה שמשהו משתנה”.
אז אולי כוונתם של המשוררים הייתה ש”הג’ונגל” לא נועד להוביל להפגנות ענק לזכויות מבקשי מקלט, או לפתיחת הגבול. אבל עצם העובדה שהמחזה עצמו מציג ומצליח, שאנחנו מתיישבים שם על כיסאות במסעדה אפגנית מאולתרת במרכז הווסט־אנד, ומקשיבים לשחקנים ומבקשי מקלט יחדיו, וחיים את חיי היומיום של המחנה והפינוי שלו יחד איתם – זה השינוי בעצמו.
פרטי ההצגה “הג’ונגל” בלונדון
מתי: עד 3 בנובמבר, 2018.
משך ההצגה: שעתיים ו־40 דקות.
איפה: תיאטרון פלייהאוס, לונדון.
כתובת: Playhouse Theatre, Northumberland Ave, London, WC2N 5DE
קנו כרטיסים מוזלים כאן!
מחפשים עוד רעיונות לבילויים בלונדון בספטמבר? קראו את הכתבה מה לעשות בלונדון בחודש ספטמבר 2018.
