אם ניקח את איפסוויץ’ וקריית שמונה ונערוך ביניהן השוואה, זה יהיה לגמרי לגיטימי. שתיהן ערי פריפריה הנמצאות כ-200 קילומטרים מן המרכז הסואן. בשתיהן מספר התושבים הוא כ-0.3 אחוז מהאוכלוסייה הארצית (איפסוויץ’ 128,000, קריית שמונה 23,000). לשתיהן יש קבוצת כדורגל עם כתר אליפות לאומי אחד שהדהים את עולם הספורט: איפסוויץ’ טאון ב-1962, הפועל קריית שמונה בדיוק 50 שנים לאחר מכן, ב-2012. ממש עכשיו.
אבל לצערנו הרב, כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון, ולא באשמת איסט אנגליה. נורת’ יזראל אחראית להבדל, משום שמה שהיה יכול וצריך להיות אחד מסיפורי הספורט הגדולים והמלבבים בכל הזמנים – גם נערי הטרקטור של איפסוויץ’ היו בוודאי מתרגשים ללמוד על קבוצת כדורגל מקצה הפריפריה, נטולת מסורת ואמצעים, ש-50 שנה אחריה, נגד כל הסיכויים, במאה ה-21 הקפיטליסטית החזירית, משאירה את כל היריבות הבכירות והמעוטרות מאחור, וזוכה לראשונה בתולדותיה באליפות.
כן, הפועל קריית שמונה עשתה את זה. אכן כן, קריית שמונה, שהייתה שם נרדף לקטיושות, מקלטים ובמקרה הטוב עצירה לקפה בדרך לחרמון, עומדת להיכנס אל חופת ההיסטוריה כאלופת ישראל בכדורגל. מי היה מאמין, אפילו איזי שירצקי לא חלם כל כך רחוק. איש העסקים מהמרכז, שרכש את הפועל קריית שמונה כשהייתה עוד בליגה ב’, בא אמנם צפונה עם מעוף וחזון, אבל השאיפה המוגדרת שלו הייתה לשים את קריית שמונה והנציגה שלה על המפה. דומה היה שבזאת הוא כבר הצליח מעל ומעבר, כאשר הקבוצה הצנועה העפילה לראשונה בתולדותיה לליגת העל. זה היה לפני פחות מחמש שנים (מאי 2007), זה היה בהדרכת המאמן רן בן שמעון, וזה היה סיפור מהאגדות.
אלא שהסינדרלה לא עצרה. במקום לזנק על הכרכרה בחצות, להגיד תודה שהיא שייכת לחוג הסילון, ולנסוע הביתה על מנת להתחכך בעלית הכדורגל, ללכלוכית הזו היו אמביציות נוספות. קריית שמונה סיימה את העונה הראשונה שלה בליגת העל במקום השלישי, מה שהבטיח לה השתתפות היסטורית בגביע אופא. עולם ישראלי שלם של ספקנים למודי ניסיון, הריע ומחא כפיים, תוך שהוא צובט את עצמו ומטיל ספק במה שעיניו רואות.
לכן, כאשר בעקבות העלייה מהאשפתות לתהילה באה מהר הנפילה – קריית שמונה דעכה וירדה ב-2009 בחזרה לליגה הלאומית – איש לא ממש הופתע או התפלא. אמרנו לכם, היה מטבע הלשון השחוק ביותר. אליו הצטרפו במקהלה: קבוצה קטנה לא יכולה להצליח לאורך זמן, הגודל כן קובע (משמע הכסף מדבר), ועוד שלל קלישאות מוכרות, ובדרך כלל גם קצרות וקולעות. אלא שמשום מה, הפועל קריית שמונה סירבה ליישר איתן קו.
הצניחה לליגת המשנה הייתה רק ירידה לצורך עלייה. ועוד איזה עלייה. הצפוניים שבו ב-2010, ותוך עונה אחת כבר רשמו את שמם בספר התארים: גביע הטוטו 2011. המפעל הזה הוא אולי האח החורג והזניח, יש שיאמרו המיותר, של הכדורגל הישראלי, אבל עבור קריית שמונה הוא היה לא פחות מהחותמת הרשמית הראשונה על האבולוציה שעברה הקבוצה ומקומה הלגיטימי באצולה הספורטיבית.
עובדה: הפעם הסתיים הקמפיין בכתר אליפות סנסציוני, חסר תקדים, בלתי נתפס. קריית שמונה ניפצה העונה את כל המיתוסים והדעות הקדומות. היא הקבוצה הראשונה זה 13 שנים השוברת את ההגמוניה של ארבע הגדולות – הפועל תא, מכבי תא, מכבי חיפה וביתר ירושלים. פרט להן, היא בסך הכול הקבוצה השנייה ב-22 (!) השנים האחרונות הזוכה באליפות. והיא הקטנה, הבלתי אופנתית והבלתי צפויה מכולן. הפועל חיפה (1999), בני יהודה (1990) הותירו גם הן פיות פעורים, אבל באו ממקום אחר – של עבר, מוניטין ומסורת. קריית שמונה באה משומקום, והותירה שובל אבק ממתחרותיה. ההכתרה שלה הושלמה בפער עצום – הגדול ביותר מאז שנות ה-80′ – מהסגנית הפועל תא.
אח, איזה אנדרדוג, ואיזו סיבה למסיבה, לסופרלטיבים מלוא החופן ולתחושה הנהדרת שהממון לא קונה הכול, ושלרומנטיקה יש עדיין מדינה. אבל, כאמור, פסטיבל וקוץ בו. מעל משתה האליפות של קריית שמונה מרחפת סכנה של מעבר מסיפור אגדה לנכדים, לטלנובלה נוטפת בגידות, ארס והרס למבוגרים.
משהו רע אירע במנהרה המובילה אל הנהרה. חטא היוהרה. עוד לפני שהכתר הונח רשמית על ראש הגיבורים האלמונים – על תואר כדורגלן העונה מתחרים החלוץ, שמעון אבו חצירה; המגן, אלעד גבאי; השוער, דני עמוס; והקשר, בריאן גרזיץ’. מישהו מכם הכיר אותם בתחילת העונה? עכשיו? – התגלע סכסוך מכוער בין הבעלים, שרצקי, לבין המאמן שהביא את קריית שמונה עד הלום, רן בן שמעון.
איזי ממש לא לקח באיזי את העובדה שמאמנו לוקח את הזמן שלו ולא ממהר לחתום על חוזה חדש. אדרבא, הוא יצא במתקפה בוטה ופראית על בן שמעון, כולל בפני שחקני הקבוצה בחדר ההלבשה לפני משחק. הוא לא זכר לבן שמעון שום חסד נעורים, האשים אותו בסוג של בגידה, תככנות וחמדנות, והודיע על מינוי גילי לנדאו למאמן בעונה הבאה.
בן שמעון בלע את הרוק והגאווה ובעיקר שתק. שרצקי ידוע באימפולסיביות ובמזג הסוער שלו. אבל הפעם הפתיל שלו היה קצר מדי. ההתנהלות, כלומר ההתנפלות, שלו, טרפה את קלפי התהילה, בלמה את מומנטום ההתפעלות, ובסופו של יום מלווה ההגשמה האדירה של הפנטזיה שלו בטעם כה מר, עד כי מכל הצבעים הססגוניים והנפלאים שיצר סיפור הפריפריה הכביר הזה, אנו עלולים להיוותר רק עם הצהוב.
אה כן, איפסוויץ’. אם יביט שרצקי לרגע לאחור, הוא ילמד שיעור חשוב: איש לא זוכר את שם הבעלים של איפסוויץ’ טאון, אלופת אנגליה 1962. אבל המאמן שלה אז היה אחד, אלף ראמזי (בתמונה למעלה). ארבע שנים לאחר מכן הוא הוביל את נבחרת אנגליה לזכייה בגביע העולם.
