לא רבים בארץ ערים לעובדה שתנובה נמצאת בידיים בריטיות זרות. החברה נרכשה לפני ארבע שנים על ידי אייפקס, אותה ייסד ובראשה עמד המיליארדר הלונדוני, רונלד כהן. מאז הרוויחה החברה למעלה ממיליארד דולר וכוחה עדיין במותניה. סוד ההצלחה שלה היה פשוט – היא מעלה מחירים ללא עכבות וגוררת את מתחריה כלפי מעלה. מאז הרכישה ב-2007 זינק מחירה של גבינת הקוטג’, מוצר הדגל של המחלבה, בכ-40 אחוז. גם גורלו של התשעה אחוז המפורסם לא שפר עליו, על המדפים. הקוטג’ העושה כותרות בימים אלה הרוויח למען בעליו סכום אסטרונומי של כ-250 מיליון פאונד בשנה אחת. בבריטניה עומד מחירו של קוטג’ מתוצרת מקומית על כ-63 פני. בישראל הוא עבר כל מחסום אפשרי. יותר מכפול, גם לאחר הורדת המחירים. באופן סמלי, הגבינה הרכה והבסיסית הזאת הייתה לעיסה לבנה, ששימנה את המכונה ושחקה את המעמד הבינוני בארץ.
רונלד כהן הגיע להישגים רבים בחייו, מהיבחרו לנשיא היוניון של אוקספורד ועד היותו בן בית אצל גורדון בראון, ראש הממשלה לשעבר. ב-2005, יחד עם חיים סבן ושותף נוסף, הוא רכש את חברת בזק. בתוך פחות מארבע שנים היא נמכרה לאיש העסקים, שאול אלוביץ’, ברווח של למעלה משלושה מיליארד פאונד! מכרה הזהב המהיר הזה המריץ את אייפקס לעשות קופה גדולה נוספת והיא מצאה ענף מונופוליסטי אחר בישראל – שוק החלב. המנכלית, זהבית כהן, הצליחה לשכנע את הקיבוצים והמושבים, שהחזיקו בתנובה, למכור את החברה דווקא להם, למרות ששני המתחרים האחרים לרכישה הבטיחו סכומים גדולים יותר. הייתה זאת טעות עליה יתחרטו החקלאים מאז ועד עולם, וניתן רק להתפלא שהם לא ביצעו חרקירי ברפתות. הרווחים המפלצתיים של החברה בפרק זמן כה קצר מטריפים את דעתם. בשנה שעברה ביצעה אייפקס מהלך נוסף – היא רכשה את פסגות, בית ההשקעות הגדול בישראל. גם כאן הייתה השיטה דומה: תוך זמן קצר העלתה את דמי הניהול שהיא גובה מהחוסכים לפנסיה בקופות הגמל שלה.
הקצף יצא כמובן על זהבית כהן, הנמצאת בקו החזית של ההמונים. זו ירדה למחתרת לכמה ימים, וכאשר עלתה – הפגינה את חרפתה ואת טיפשותה. בנסותה לעורר רחמים תוך אזכור העובדה שהגיעה ממשפחה ענייה וכי גם היא הולכת לסופרמרקט, היא הבטיחה כי לא תעלה יותר את מחיר הגבינה עד סוף השנה, רק כדי לרדת מהעץ ולהוריד את מחיריה למחרת היום. בחוצפתה היא אפילו קראה לממשלה להוריד את המעמ על מוצרי חלב. הכהן האחר, רונלד, כבר לא היה בשטח כדי לספוג את זעם הרחוב. הוא פרש מניהול הקרן והצליח לחמוק מהביקורת בהיותו רחוק מההמולה של כיכר תחריר הישראלי. ציפיתי, לשווא, כי הוא יוקיע בכל פה את תאוות הממון של החברה אותה ייסד.
גברת מיי עושה שריר
בריטניה העניקה לישראל רגע קל של קורת רוח כשעצרה את השייח’ ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל. הוא הגיע ללונדון בהזמנת גורמים פלסטיניים המקורבים לחמאס, ולמרות צו האוסר על כניסתו למדינה, הוא יצא מנמל הית’רו ללא עיכובים בדרכו להרצאה בפני הקהילה המוסלמית בעיר לסטר.
חברי כנסת ערבים, כדרכם בקודש, מיהרו לטעון כי הבריטים נפלו במלכודת ציונית וכי אין המדובר אלא באדם מתון ובאיש רוח, תיאורים שהוצמדו בשעתו גם לאחמד יאסין, לאחר שישראל התנקשה בחייו לפני כמעט עשור. כמה מהם אף נפגשו עם שר זוטר, שביקר באותה שעה בירושלים, ואחרים ראו את השגריר הבריטי, מתיו גולד. בשתי הפגישות הם הגישו מחאה חריפה נוסח הרדיפה הישראלית אחר מנהיגים ערבים הגיעה גם לבריטניה. העיתונות האנגלית ידעה לספר כי השייח’ הסתבך בעבר באמירות אנטישמיות ואפילו אמר בפני קהל של 1000 איש, כי היהודים משתמשים בדם ילדים כדי לאפות לחם. הוזכרה אף העובדה שהוא בילה כמה חודשים בכלא ישראלי בעוון תקיפת שוטר ואפילו יריקה עליו. מה שמשום מה היה חסר באותן כותרות הוא ניסיונו החוזר ונשנה של סלאח להביא למלחמת דת בירושלים על ידי הכרזותיו המתלהמות שמסגד אל-אקצה בסכנה. זהו חלומו הרטוב של האיש – להבעיר את הר הבית ואת המרחב כולו, על מנת לסלול את הדרך לג’יהאד, שבסופו תהפוך ישראל לישות מוסלמית.
אבל שימו לב לראשי מפלגת הלייבור, שבחוצפתם הרבה מותחים ביקורת על שרת הפנים, תרזה מיי, שאפשרה כביכול למסית מאום אל-פחם להתחמק מהרדאר הבריטי בהית’רו. כך עשתה הצללית, איבט קופר, שמצאה לנכון לנגח את יריבתה מימין, שטענה לתקלה טכנית, ואת התרחשותה הורתה לחקור. תחת שלטון הלייבור, סלאח היה נכנס לבריטניה על שטיח אדום, מתייצב במסגד פינסברי פארק לצידם של אבו-חמזה ואבו-קטאדה ומכריז על מלחמת קודש במדינה המארחת.
גרוע מכך, אם לא היה נעצר לאחר ההרצאה בלסטר, היה השייח’ התמים הולך לפרלמנט למפגש עם שלושה מחברי הלייבור, הלא הם ריצ’ארד ברדן, יסמין קורשי וג’רמי קורבין. האחרון, חמאסניק נלהב, יכול היה להאזין לדבריו האחרונים של מחמוד א-זהאר, ממנהיגי הארגון, שהביע תקווה כי היהודים יגורשו מיד מהאיזור, והשמיע גינוי למערב על תמיכתו בהומוסקסואלים הגרועים לדעתו אף מחיות.
ראאד סלאח עצמו סירב להיות מגורש והעדיף להישאר במעצר, כחלק מכוונתו לזכות בכבוד מלכים עם שובו הביתה. יש להניח כי הוא למד בעל פה את החוקים האירופאים השערורייתיים לזכויות אדם המאפשרים לו ולשכמותו לזכות בתהילת עולם.
יציאת חירום ביורוסטאר
אבל השמחה אודות מעצרו של סלאח יכולה להיות מוקדמת מדי. בחזית הישראלית עולם כמנהגו נוהג. האלוף דני רוטשילד, מתאם הפעולות בשטחים בשנות ה-90′, נאלץ לברוח על נפשו מלונדון מחשש פן ייעצר. הוא עשה זאת באמצעות הרכבת לפריז, ממנה הוא שב ארצה. הוא קיצר בכך את שהותו בבירה האנגלית וביטל שתי הרצאות. כך אירע כמה ימים לפניו גם לעמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר. זה קיצר את ביקורו ביממה וביטל הרצאה שנקבעה לו מבעוד מועד.
רוטשילד עזב את לונדון בחוסר רצון מוחלט, אך השגרירות סברה כי טובים סיכוייו להיעצר אם יחליט לעזוב מהית’רו. יש הטוענים כי הממשלה הבריטית ביקשה לאזן את מעצרו של שייח’ סלאח במעצר נגדי של בכיר ישראלי. כבר היו כאלה בעיתונות השמאל שמתחו ביקורת על חוסר איזון זה. רק להזכירם, הממשלה השמרנית הבטיחה לבטל את חוק המעצרים האוניברסאליים והיא כבר בשלטון למעלה משנה. בעצם, לא חסר היה שסלאח היה מגורש ורוטשילד היה נעצר. אגב, לו הייתי רוטשילד, הייתי מוותר מראש על ביקור בממלכה, כל עוד עננה כזאת רובצת מעל ראשה.
סתם יום של חול בסוריה של היום
גם אמנסטי, הארגון הלונדוני המבקר לעתים יותר מדי קרובות את ישראל, העניק לעם היושב בציון מעט נחת רוח, כאשר האשים את המשטר בדמשק בפשעים נגד האנושות. דוח בן 24 עמודים שפירסם על עיירה קטנה בסוריה, בשם תל קלאח, מתמצת את אשר מתרחש בימים אלה מעברה המזרחי של רמת הגולן.
אנשי הארגון נסעו ללבנון, שם ראיינו עשרות פליטים שברחו מן העיירה הסמוכה לגבול, ומה ששמעו מעדי ראייה סימר את שיערות ראשם. התפריט, ממטבחו של בשאר אל-אסד, כלל את המרכיבים הבאים: ירי ארטילרי, יריות צלפים, מניעת סיוע לפצועים, התעללות בבית החולים, ירי על אמבולנסים, פגיעה מכוונת במקור המים המרכזי, הרס רכוש, ביזה, גניבת כסף, מעצרים המוניים, אגרופים, סטירות, בעיטות, קתות רובה על הראש, כידוני רובה בתוך הישבן, אלות, מכות חשמל, כיבוי סיגריות, גרירת פצועים, הפקרת עצורים לחסדי אספסוף עלאווי, תלייה ממוט ברזל, הכנסה אל תוך צמיג (דולאב), סירוס באמצעות זרם, מניעת תרופות, תפירת פצעים ללא הרדמה, תחיבת שיפוד חם באיברי המין, עישון נרגילה תוך כדי ישיבה על גבם של פצועים והטחת עלבונות בקרובי משפחה של מתים הנקראים כלבים וחזירים. לקינוח, לפחות תשעה מן העצורים עונו למוות, וכל זה בעיירה קטנה אחת.
כל מה שידענו על סוריה מאז ומתמיד הולך ונעשה היום לחלק מהכותרות היומיומיות בעיתונות הבינלאומית, ועדיין אין מנהיג מערבי שקורא להמונים להיפטר מהמשטר הבזוי הזה. כל זה לא הפריע לשר החוץ, וויליאם הייג, לאשר בסוף יוני האחרון את נסיעתו של חבר הפרלמנט, ברוקס ניומארק, לדמשק. פוליטיקאי זה, הידוע באהדתו למשטר הסורי, בילה שלוש שעות במחיצת בשאר, במהלכן התבטל בפני הרודן, שקטל כבר כמעט אלפיים מאזרחיו.
קצרצרים
*** מסמכים בריטים שנחשפו לאחרונה מגלים כי מנחם בגין, ראש האופוזיציה בשנות ה-50′, עשה כמה ניסיונות להגיע ללונדון, אך נתקל בסירוב, למרות שביקש לפתוח דף חדש עם שלטונות המנדט לשעבר. הוא אף התכוון להיפגש עם ראש הממשלה, ווינסטון צ’רצ’יל, ולהמליץ על הצטרפות ישראל לחבר העמים הבריטי. בגין, שהיה מפקד האצל, עדיין הוגדר כטרוריסט והבריטים חששו שהענקת אשרת כניסה תעניק לו אהדה על חשבון ממשלת מפאי המכהנת. רק ב-1972 אושרה כניסתו למדינה.
*** רוני פרייזר, יור ידידים אקדמאים של ישראל, עושה מעשה מבורך. הוא תובע למשפט את איגוד האקדמאים הבריטים על התנהגות אנטישמית כלפי חבריו היהודים. האיגוד, כזכור, דחה אפילו את ההגדרה המקובלת של אנטישמיות.
*** שגריר חדש לישראל בלונדון ושמו דניאל טאוב. ועד העובדים של משרד החוץ מתנגד למינויו בטענה כי הוא חסר ניסיון. האם עוד דיפלומט יגיע להתגלח על הזקן שלנו?
*** משהו חיובי: ישראל מפיקה זהב במדבר, בכתבה ששידר ערוץ 4 על מאות חברות ההזנק הפועלות בארץ.
