הילדה: אבא, מה זה הקש בגג?
אני: הקש בגג? מאיפה שמעת על זה?
הילדה: שמעתי שאתה ואימא דיברתם.
אני: תשמעי, עזבי אותך מהקש בגג. אני אספר לך על הקש בדלת, זה יותר נחמד. פעם, כשהיינו ילדים בישראל, היה מבצע התרמה כזה שקראו לו הקש בדלת. בבית הספר היו מחלקים לכל ילד קופה כזאת מפלסטיק, והיינו עוברים בשכונה מדלת לדלת ומבקשים כסף לאגודה למלחמה בסרטן.
הילדה: והיו נותנים לכם כסף?
אני: כן, בדרך כלל. לפעמים היה פותח לנו איש עם פיגמה ואומר: כבר תרמתי בעבודה או אתה כבר הילד החמישי בשעה האחרונה, לא שולחים אתכם לפי רחובות? או אתה לא רואה שיש כאן מדבקה?. ואם היית אומר לו: סליחה אדוני, אבל זו המדבקה מהשנה שעברה הוא לפעמים היה טורק את הדלת. אבל הרבה פעמים היו נחמדים אלינו ותורמים איזה מטבע. לפעמים, אם היה לנו ממש מזל, אפילו איזה שטר. וזה היה נחמד, אנחנו הרגשנו טוב והם הרגישו טוב והאגודה למלחמה בסרטן הרגישה טוב – כולם הרגישו טוב.
הילדה: והקש בגג?
אני: בהקש בגג אף אחד לא מרגיש טוב.
הילדה: אבל מה זה?
אני: זה משהו של מבוגרים. עזבי.
הילדה: אבא!
אני: כן.
הילדה: מה זה מנהרות טרור?
אני: תגידי, מאיפה את שומעת את כל הדברים האלה?
הילדה: אימא שמעה חדשות מישראל באינטרנט ושמעתי שדיברו על זה ואמרו כל זמן מנהרות הטרור.
אני: תשמעי, עזבי אותך ממנהרות טרור. בואי אני אספר לך על מנהרת המטמון. מנהרת המטמון זאת מנהרה שהייתה חפורה מתחת לכביש מאוד רחב ליד הבית של סבא וסבתא בכניסה לטכניון בחיפה. לדעתי היא עדיין שם. זו הייתה מנהרה ארוכה מאוד שבנו כדי שהמים מהוואדי יזרמו מתחת לכביש ולא יציפו אותו. אבל אנחנו לא ידענו את זה וחשבנו שזו איזו מנהרה עתיקה שאנחנו גילינו, ושהיא בעצם מין מנהרה סודית שאף אחד לא יודע עליה חוץ מאיתנו. קראנו לה מנהרת המטמון. היא הייתה מנהרה ארוכה וקצת מתעקלת, אז כשנכנסת אליה לא ראית את האור בקצה שלה, שזו אגב מטאפורה לא רעה למצב הנוכחי במזרח התיכון.
הילדה: מה?
אני: לא משנה. בכל מקרה, אפילו בתור ילדים היינו צריכים ללכת טיפה כפופים כדי לעבור בה, והיא הייתה מאוד חשוכה אז זה היה סוג של מבחן אומץ. אבל אם עמדת בו והגעת עד לצד השני, אז היית די גאה בעצמך. ואם היה יום שמש, יכולת לראות גם מלא שפני סלע שהשתזפו שם על הסלעים. אבל אז היית צריך לחזור, שזה היה אפילו יותר מפחיד וקשה כי זה היה בעלייה.
הילדה: אבא, מה זה כיפת ברזל?
אני: מה זה כל השאלות הביטחוניות האלה? בואי ואני אספר לך על כיפת הזהב, או כמו שקוראים לה בשם הרשמי כיפת הסלע. בירושלים יש מין מבנה כזה מאוד חשוב למוסלמים, שיש לו מין כיפה מוזהבת יפה כזאת והמבנה נקרא כיפת הסלע. כשהיינו ילדים ונסענו לירושלים עם בית הספר הלכנו לבקר בכותל ובכיפת הסלע. אני הייתי צריך לשירותים, אז נכנסתי שם לשירותים בלי להודיע לאף אחד, וכשיצאתי גיליתי שהכיתה שלי עזבה בלעדיי. רק אחרי כמה שעות חזרו לקחת אותי. הם גילו שאני חסר רק בדרך לתל אביב, תארי לעצמך.
הילדה: שמעתי את הסיפור הזה כבר 100 פעם. אגב, בכל פעם הזמן שלקח להם למצוא אותך מתארך. בפעם הראשונה שסיפרת את זה הם חזרו אחרי כמה דקות.
אני: טוב, מה לעשות, ככה זה עם סיפורים של הורים. עוד שאלות?
הילדה: כן. בעד מי אנחנו במלחמה?
אני: אנחנו בעד הפסקת אש.
הילדה: אבל בטח כולם בעד הפסקת אש, לא?
אני: כן, בגדול.
הילדה: אז למה אין הפסקת אש?
אני (נאנח): זה מסובך. סיפרתי לך פעם על מלחמת הבוץ הגדולה בחטיבת הביניים, שנמשכה שבוע עד שאני ארגנתי
הפסקת אש?
הילדה: כן, לפחות 1,000 פעם. טוב אני צריכה ללכת, ביי.
כמה דקות אחר כך
האישה מהחדר השני לילדה: לאן את הולכת?
הילדה: לבדוק דברים באינטרנט על המלחמה. שאלתי את אבא כל מיני שאלות, אבל כרגיל במקום לענות הוא התחיל עם הסיפורים המשעממים שלו. אני אנסה את ויקיפדיה.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
