הערת המחבר
כשהחלטתי לנסוע לבריטניה המטרה העיקרית שלי הייתה לראות תיאטרון, תיאטרון בריטי. חלמתי לראות כמה שיותר הצגות, אבל ידעתי שבריטניה עוברת מסע שלא היה כמותו בעת החדשה, דהיינו, ברקזיט. חשבתי שכולם ידברו על ברקזיט. אז אמרתי לעצמי: אכתוב על תיאטרון ועל ברקזיט.
אך כמו שאומרים ביידיש,ַ א מענטש טרַאכט און גָאט לַאכט, האדם מתכנן ואלוהים צוחק. וכך גם אירע לי.
רוב האנשים לא רצו לדבר על ברקזיט, נמאס להם מזה, אבל רצו לדבר על דברים אחרים, נושאים שחשובים להם יותר. העמודים הבאים יספרו את סיפורם כפי שנחשף בפניי יום אחרי יום, למשך יותר משישה חודשים.
קריאה מהנה.
אוכל להטריד אותך בבקשת מצית?
לונדון אינה סתם בירת בריטניה, היא גם מרכז עסקים עולמי.
לונדון: המקום שבו כסף, פוליטיקה ואמנות מתערבים זה בזה בשילוש סמוי.
והנה אני פה. כן. הגעתי ללונדון.
מלוני החדש, באם תהיתם: פארק פלאזה ווסטמינסטר ברידג’, ממש ליד גשר ווסטמינסטר.
אני יוצא לטיול קצר.
להיכן? לגשר ווסטמינסטר.
האם הייתם פעם בגשר ווסטמינסטר?
ברקזיט או לא ברקזיט, מיליוני תיירים צובאים על ארצה של הוד מלכותה, כולל אינספור נוכלי רחוב, הידועים למקומיים בשם ”רומנים,” האוהבים להתקבץ על גשר ווסטמינסטר. כאן עורכים נוכלי הרחוב את ארגזיהם, ועליהם קונכיות שתחתן מטבע או אפון או שעועית, ומרוקנים את כיסיהם של תיירים תמימים, כאשר באופק לא נצפה שום גורם מטעם רשויות החוק שיעצור בעדם.
המראות שובים את עיניי: ביג בן וארמון ווסטמינסטר מטילים את צילם על הגשר ועל נוכלי הקונכייה שעליו ויוצרים ריקוד מוזר, משונה ומרתק של פוליטיקאים וגנבים.
בארמון ווסטמינסטר שוכנים שני בתי הפרלמנט הבריטי: בית הלורדים ובית הנבחרים.ֿ וכאן יוכרע עתיד הברקזיט.
הצבעת אי־אמון, שנועדה להפיל את תרזה מיי, נכשלת בבית הנבחרים.
סיפור הברקזיט נמשך, נמשך ונמשך.
רחוב דאונינג 10, ביתה של ראש הממשלה תרזה מיי, נמצא ממש מעבר לפינה.
כאן, אני נמצא במרכז העצבים של האומה, אחת האומות החזקות בעולם. אני כל כך נרגש! כאן, בליבה של מעצמה צבאית עולמית, מעצמה שתציל אותנו מכל תחלואי העולם ותכה עד עפר את אויבינו המרים ביותר, במקום שבו הרשויות מרימות ידיים לנוכח כמה נוכלים עם קונכיות על הגשר.
יש בזה משהו יפה, לא?
אני מסתובב כאן זמן מה, אבל אז יורד הערב ואני הולך לתיאטרון הלאומי הנודע, שאינו רחוק מהמלון שלי, כדי ללמוד על הנושא שבו עסקתי באחרונה: מפלגת הלייבור. אני לא רץ הוא המחזה החדש של דיוויד הייר, והוא חובק עשרים שנים בתולדות מפלגת הלייבור. הערב הוא עולה על בימת התיאטרון הלאומי. מחיר הכרטיסים לאולם הוא 68 ליש”ט, נמוך ממחירי ברודוויי, אבל המחיר הכי יקר למופע שבו נתקלתי עד כה בבריטניה. דיוויד הייר הוא מחזאי נחשב מאוד־מאוד. לפי הוושינגטון פוסט הוא ”כמעט בוודאות הדרמטיקון הפוליטי הבולט ביותר באנגליה,” ואסור שכמה ליש”ט יעמדו לרועץ בדרך לראות את פרי מעלליו.
אני מתיישב בשורה קרובה לבימה, ומתרגש כמו תינוק עם בובה של דובי.
מסך.
המחזה מתחיל.
הסיפור מתקדם במהירות במהלך שלוש הדקות הראשונות, אך מכאן ואילך הכל בסימן ירידה. שעתיים וחצי של שעמום חושים. השחקנים עושים כמיטב יכולתם, ולעתים הם מבריקים, אך הטקסט כתוב כל כך רע, עד שעל אף כל מאמציהם הם אינם יכולים להציל את המחזה. אני לא רץ גדוש אקספוזיציות, אך הסיפור דל מאוד. השפה בינונית והדרמה, או ההומור, הוגלו בקפידה בלתי מתפשרת למחזות אחרים.
האם למדתי משהו חדש על מפלגת הלייבור? לא. כשהמחזה כתוב כל כך רע, אין בו דבר שיאיר את עיניכם.
כשהמסך יורד, אני מעשן סיגריה מחוץ לתיאטרון ונושם את אווירה של לונדון, מעורב בעשן הסיגריה שלי. הערב נעים וצונן, ואני מביט סביבי כשגברת אנגלייה בלבוש אלגנטי ניגשת אליי. ”האוכל להטריד אותך בבקשת מצית?” היא שואלת אותי. אני נותן לה את המצית שלי והיא אומרת: ”תודה רבה לך. זה קסם,” ומדליקה את הסיגריה שלה.
אני מת על האנגלים האלה והדרך שבה הם משתמשים בשפה. מעולם לא שמעתי אמריקאי המדבר אנגלית מענגת כזו בעשרות שנים שבהן חייתי בארצות הברית. מבחינתי, חילופי הדברים הקצרים האלה הפכו את ביקורי בתיאטרון הלאומי לכדאי — על כל ה־68 ליש”ט שבדבר.
וזו לא רק הדרך שבה הם משתמשים בשפה האנגלית. יש באנגלית שלהם משהו החורג מדברים שאפשר לכתוב; זהו הצליל של האנגלית שלהם, האופן שבו הם הוגים כל הברה, המעניק משמעות נוספת לכל מילה. אני מאזין לשיחות סביבי ומתמלא יראת כבוד לאופן שבו כל מילה שהם אומרים יוצאת כה צלולה. זו אנגלית יפה כל כך! כמובן, אני גם אוהב את הדרך שבה הם מתלבשים, גברים ונשים כאחד. חלקם, תאמינו או לא, נראים כאילו יצאו ממוזיאון. אני לא צוחק! ואז, תסלחו לי מראש, האיפור שהנשים כאן משתמשות בו הוא משהו מיוחד. נפלא! והכל ביחד: צליל ותמונה היוצרים דימויים של מילים.
הם מודעים לייחודיות שלהם, ולעתים קרובות הם פוסעים ברחובות העולם עם האף בעננים.
והם גאים מאוד בתיאטרון שלהם, במונומנטים האמנותיים שממשיכים לחיות עוד ועוד, לאורך מאות שנים.
חיי התרבות בבריטניה אינם מתרחשים רק על הבמה, כמובן. הטלוויזיה, לדוגמה, גם היא יוצרת מרכזית במפת התרבות הבריטית. ואחת היצירות שלה היא משיכה בעירום.
מאושוויץ לעזה, בסגנון הלייבור
האם ראיתם את שעשועון ההיכרויות משיכה בעירום? בלי ברקזיט ובלי בגדים. רק בשר חשוף. זה באמת ללכת עד הסוף, עירום מלמעלה למטה, שלא כמו העירום המזויף של דבלין. כאן, לתועלתם של צופי ערוץ 4 הבריטי, תוכלו לראות שדיים, ירכיים, פינים, פותים, ישבנים, זרועות, שוקיים, ידיים, אצבעות רגליים, ציפורניים ואפילו בתי שחי שלעתים אף לא מגולחים. זהו שוק הבשר האנושי על המסך, וכל איבר עומד למכירה, חתיכה לחתיכה.
אם אינכם מכירים את משיכה בעירום, אירוע תרבותי בריטי מעניין, אסביר את העניין. משיכה בעירום היא תכנית היכרויות טלוויזיונית, שבה גברים ונשים זוכים להצצה זה בעירומה של זו לפני שהם יוצאים לפגישה. הגופות העירומים נחשפים בשלבים, מלמטה למעלה, והצד הבוחר זוכה לבחור עם מי להיפגש ועם מי לא על בסיס המשיכה שלה או שלו לאיברי גוף מסוימים של האדם העירום. הבוחרים הלבושים למשעי חולקים עמנו, הצופים, את הערכותיהם לגבי הגודל, המראה, הצורה, המשקל, האווירה, הצבע ומידת החלקלקות של חלקי הגוף שזה עתה נחשפו. מרגע שנתקבלה ההחלטה, הבוחר פושט את בגדיו ואנחנו זוכים לראות את הזוג בלבוש אדם וחוה.
ערוץ 4 הוא לא רק עירום, כמובן. מעברה השני של הקשת נמצאת תכנית בשם ספירה לאחור, שעשועון מילים ומספרים, שאחת ממגישותיו היא רייצ’ל ריילי, ”המתמטיקאית” של השעשועון.
רייצ’ל מתארת את השעשועון בפניי כ”מתמטיקה לחנונים בטלוויזיה.”
רייצ’ל היא בלונדינית נאה בתחילת שנות השלושים שלה, שהצטרפה לספירה לאחור לפני עשר שנים, ומאז הופיעה גם במגוון תוכניות אחרות בטלוויזיה הבריטית. היא ידוענית בריטית, רזה להפליא כמו רבים מהידוענים, ולחשבון הטוויטר שלה יש 618,000 עוקבים נכון לרגע זה.
רייצ’ל, שנראית צעירה אפילו מגילה הצעיר, היא גברת מגניבה. אנחנו נפגשים, לא תאמינו, בחדר המלון שלי. כן.
זה טוב שיש לי חדר במלון יקר, לא?
רייצ’ל מתרשמת מאוד מחדרי. הוא שוכן בקומה האחת־עשרה של המלון, ויש בו חלון גדול, מהרצפה לתקרה, הפונה הישר אל ארמון ווסטמינסטר, כך שאם נמאס לנו מלהביט זה בזו, אנחנו יכולים תמיד להביט אל הארמון הנאה והחטוב שממול. כן. לגמרי. אילולא ידעתי שהמבנה הזה הוא ביתו של הפרלמנט הבריטי, הייתי אומר שהוא ביתן של פיות האי, המשתובבות להן במסדרונות בלבוש חוה אמנו בגן העדן. באמת. מבחוץ, הארמון נראה כמו סיפור אגדה גדול וסקסי.
הכי חשוב: רייצ’ל מתה על החדר שלי.
היא בוגרת אוניברסיטת אוקספורד, שם למדה מתמטיקה. רייצ’ל ידעה איכשהו שלמשפחה שלה היו שורשים יהודיים אבל זה לא משנה לה במיוחד, משום שהיא בכל מקרה אתאיסטית; הדבר היחיד שהיא מאמינה בו הוא מנצ’סטר יונייטד. ”אמא שלי יהודייה, אבא שלי מנצ’סטר יונייטד,” מבארת לי רייצ’ל את שורשיה התרבותיים. היא ילדה של אבא.
באחרונה, ורק באחרונה, היא החלה ליצור קשר עם הצד של אמא, הצד היהודי.
על מה ולמה זה בכלל עניין אותה? בגלל הלייבור וסערת האנטישמיות.
”לא הבנתי שאנטישמיות היא בעיה בבריטניה. חשבתי שזה כבר מת. באופן אישי, לא ידעתי איפה אני משתלבת בכל הסיפור, כי אני לא דתייה, וחייתי באיזור שבו היו מעט מאוד יהודים. מבחינתי, בשנות הילדות שלי, ידעתי שכשאנחנו שרים מזמורים דתיים באסיפת בית הספר אני לא אמורה להגיד את הקטע עם ישו, אבל כילדה הייתי מבולבלת מכל זה. גידלו אותי עם הידיעה של השואה, עם הידיעה על הרדיפות, והידיעה על הסיפור של הסבים שלי. המשפחה שלי הגיעה בסוף המאה התשע־עשרה. היא ברחה מהפוגרומים אי־שם באוקראינה, ברוסיה, בפולין. ואז, בשנת 2018, כשראיתי בחדשות קבוצות של יהודים בריטים עומדים מחוץ לבית הפרלמנט עם שלטים, אתה יודע, מפגינים נגד אנטישמיות, זאת הייתה מבחינתי הפתעה גדולה. אז התחלתי לקרוא דברים, התחלתי לקרוא מאמרים. ציוצים פה, פוסטים שם.”
שם נולד החיידק היהודי שלה, ומאז הוא הולך וגדל.
יום אחד, כשהיא ישבה ברכבת ללונדון, נסיעה של שעתיים, היא קראה מאמר, ”יהודים בחדשות. תמיד מתלוננים, תמיד מטנפים, תמיד שליליים.” זה הטריד אותה. ”אף פעם לא ראיתי חדשות חיוביות על יהודים.”
מאוחר יותר באותו יום, על הסט של ספירה לאחור, סיפר לה חבר לעבודה סיפור נאה על אופה יהודי־הונגרי שהיגר לניו יורק, פתח מאפייה, ונתן לחם חינם לרעבים ולמשפחותיהם.
זה סיפור חיובי על יהודים, היא אמרה לעצמה, וצייצה את הסיפור בטוויטר.
התגובה הייתה סוחפת, מהאשמות באנטישמיות ועד כאלה שקראו לה ”יהודייה מלוכלכת.”
ככה היא נשאבה לסערת האנטישמיות, בצד שמתנגד לפיטר ווילסמן. וכך יצא שהאתאיסטית הבלונדינית הזו, הפיקחית והנאה, מכלה את אונה בימים אלה במלחמה שמעולם לא דמיינה שהיא אפילו קיימת. היא מעולם לא שמעה קודם לכן אפילו על הגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה, אך כעת היא מעורבת עד צוואר ברבים מהיבטיה.
התקשורת לסוגיה גדושה לכלוכים עליה. מאשימים אותה בכל חטא תחת השמש, וכל מה שהיא רצתה לספר הוא סיפור יפה על יהודי אוהב.
רייצ’ל אינה טיפוס פוליטי ואינה חברה באף מפלגה, ורק באחרונה היא החלה לראות בלייבור את הכתובת המעניקה מחסה לאנשים המנסים לפגוע בה.
האם את חושבת שג’רמי קורבין הוא אנטישמי? אני שואל את רייצ’ל.
”באופן אישי, כן. אני חושבת שהוא אנטישמי. ההתנפלות עליי, ברמה של פוליטיקאים בכירים, היא מגעילה, ומי שמאפשר להתנפלות ולרדיפה ולשקרים ולטינופת כאלה להתקיים זה מישהו שלא אכפת לו מיהודים.”
אז, הוא אנטישמי.
”כן.”
את יכולה לתת לי דוגמה להתנפלות האנטישמית שממנה סבלת?
”דיברתי נגד אנטישמיות, במיוחד בלייבור, וקראו לי
סופרמיציסטית לבנה, אנטישמית, אוהדת נאצים, שאני לא יהודייה אמיתית, שאני בריונית, שאני טינופת ציונית.”
החומרים הרגילים.
”החומרים הרגילים, ויש יותר ויותר תיאוריות קשר מורכבות.”
תני לי דוגמה לתיאוריות הקשר.
”זה עשוי להיות עניין משפטי, אז אני לא יכולה באמת.”
את לא יכולה לתת לי דוגמה?
”אני רוצה לתבוע את האנשים האלה, אז אני לא יכולה.”
באיזו עילה את יכולה לתבוע את האנשים האלה?
”כי האנשים שהפיצו את השקרים הנבזיים הם גורמים רשמיים בכירים, או דוברים לא רשמיים של הלייבור. הדובר של שר התחבורה בממשלת הצללים צייץ לעוקבים שלו שאני בריונית וטרול, ושאני משתמשת [בנושא האנטישמיות] כדי ללכלך על היריבים הפוליטיים, כאילו יש לי יריבים פוליטיים.”
אז באופן בסיסי, האנטישמיות במפלגת הלייבור היא לא רק ג’רמי קורבין…
”לא, לא, לא. זאת הבעיה. מפלגת הלייבור נגועה באנטישמיות באופן ממסדי.”
אלו הן מילים קשות, אבל מנקודת מבטה של רייצ’ל, ”הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו.” רייצ’ל היא הדמות הציבורית הראשונה מבין היהודים, למיטב ידיעתי, שיש בה די כוח נפשי לעמוד על זכויותיה, וללא מורא להפנות אצבע מאשימה אל האנטישמיות הארסית במפלגה פוליטית מרכזית בבריטניה ובעומד בראשה.
רייצ’ל היא יהודייה בריטית שלא גדלה כיהודייה, ידוענית בלונדינית שמוקד אמונתה הוא מנצ’סטר יונייטד, ותת המודע שלה אינו כולל פחד מלא־יהודים.
עודה מתכוננת ללכת, היא אומרת לי, למקרה שיש לי ספקות בנוגע לג’רמי קורבין: ”הוא זה שדיבר באירוע ‘לעולם לא עוד, מאושוויץ לעזה,’ שהשווה ישראלים לנאצים.”
זה אחד מאינספור סיפורים על מר קורבין, איש שמאוהב בחמאס ובחיזבאללה, שתי קבוצות שמטרתן המוצהרת היא לרצוח כל יהודי-ישראלי חי, והוא גם האיש שהניח זרים על קבריהם של פלסטינים שהיו המוח מאחורי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972.
הסיפורים האלה, שנחשפו רק באחרונה, מציירים דיוקן של אדם עם אובססיה ליהודים. והאיש הזה, תאמינו או לא, הוא מנהיגה של מפלגת הלייבור, מפלגה ליברלית שנראית היום הכל חוץ מליברלית.
אני רוצה לראות את האיש הזה.
אני מקווה שפיט האדום יצליח לסדר את העניין. יהיה נחמד לארח את ג’רמי קורבין בחדר המלון שלי, רוקד ריקודי בטן על המיטה הרחבה שלי!
רייצ’ל הולכת ולי מתחשק ללכת לתיאטרון. לעזאזל, אני בלונדון, ארץ התיאטרון של העולם המערבי!
…
*** הפרקים מתוך הספר ״איך לאלף יהודי?״ נשלחו באדיבות הוצאת ״סלע מאיר״.
הקליקו כאן לרכישת הספר המלא.
