שלום חבריי בלונדון. אני כותב לכם כבר כמעט עשר שנים. הרשו לי הפעם להביא חלק מהדברים שאמרתי בהלוויית אמי זל – הלוויה קשה, מפתיעה ומכעיסה:
אני רוצה לייחד את דבריי למסע הקצר הזה שעברנו, ארבעה חודשים מהירים של סיוט שנגמרו מהר מדי, אבל אולי טוב שכך, לאור הסיוט שכרוך במחלה הזו, הסרטן. אני מיד אגיע למגפה הזו שתתקוף אחד מכל שלושה אנשים שנמצאים כאן, אבל לפני זה אני רוצה לדבר על הרעה הראשונה, וגם זו שהכתה בנו בסוף.
כולנו יודעים שבית הוא הדבר הבטוח ביותר שיש לנו בחיינו. בית הוא הביטחון, השלווה, המקום אליו אנחנו נכספים תמיד להגיע בסיומו של כל יום קשה. אימא שלי בילתה את רוב חייה בתל אביב, אבל ביתה האמיתי היה תמיד קיבוץ תל יצחק. קיבוץ שהקים אביה, לא כביטוי אלא באמת הקים. הוא גם בנה שם את משואה, המוסד השני בחשיבותו אחרי יד ושם לזכר השואה וגם את בית גדי. אימא שלי נולדה והתחתנה שם. שם גם אני נולדתי ושם הייתה הבר מצווה שלי, החתונה הראשונה שלי, שם הוריה קבורים, שם גלומים חיינו כילדים, שם התחנכנו, שם עדיין יש לה בית (בית באמת, עם קירות והכול).
אתמול, בקור רוח בעזות מצח וברוע לב, לא הסכימו בתל יצחק לקבל את גופתה של אימא שלי. הייתה אסיפה, כך אמרו בני האפסיים, החלטנו לא לקבור יותר בני משק, אלא רק את אלה מאחוזת פולג. מדובר בבית אבות יוקרתי שרק אלה, העשירים כמובן, יוכלו להיקבר בקיבוץ המפואר הזה. לא עזרו כל תחנונינו, גם כסף הצענו והרבה כי ידענו כמה חשוב היה לה להיקבר בקיבוץ. כלום לא עזר. הייתה אסיפת חברים. כך החלטנו, אמרו וזרקו אותנו קיבינימאט.
אז אני רוצה לספר כאן על עוד אסיפה שהתקיימה, אצלי בבית, והשתתפו בה אני, העצבים שלי והחריצות, אותה כנראה ירשתי מאימא. לא אנוח ולא אשקוט עד שהעוול הזה יתוקן. אני אפעל, באופן חוקי כמובן, כדי להחריב את הקיבוץ הזה, שאותו כאמור הקים סבא שלי ואעשה כל מה שאני יכול בדרך, כדי שההחלטה העלובה והנלוזה הזו תשתנה לפחות למען בני הקיבוץ הספורים האחרונים שירצו אולי גם למות בנוף ילדותם. במילים אחרות, ואני חושב שסבא שלי היה אוהב את זה, לזכור ולא לשכוח.
אני רוצה לעבור לרעה השנייה שגילינו במהלך ארבעת החודשים האחרונים. בחודשים אלה נתקלנו במיטב הרפואה הישראלית. אני רוצה להגיד כאן שלישראל יש באמת את הרופאים הטובים ביותר, הנעימים ביותר והמסורים ביותר בעולם.
אבל, בדרך גם נתקלנו בזוועה הזו ששמה כימותרפיה. כשהתגלתה המחלה התחלקנו לשתי קבוצות, ולא חשוב מי היה ובאיזה קבוצה. אלה שהיו נגד כימו ואלא שבעד. אימא שלי בסוף הכריעה בעד ומיד, ואני כל כך מצטער שלא הייתי מספיק נחוש לעצור את זה. הבאנו לפני ארבעה חודשים אישה חולה, אבל בריאה לגמרי מבחינת ההתנהלות, ואחרי חודשיים החומר הזה הרג אותה לגמרי. יכול להיות שגם בלי הכימו היא לא הייתה מחזיקה, אבל אין לי ספק שהדרך הייתה נעימה יותר. יש גיל שכנראה אסור להרוג את הגוף עם החומר הזה, שברור לכולנו שעוד כמה שנים האנושות לא תאמין שאכן השתמשנו ברעל הזה כדי לחסל גידול. כי בדרך חיסלנו כל תא בריא, כל כדורית דם לבנה שיכולה לעצור זיהום. ושוב, אין לי חצי טענה לרופאים. הם עשו הרבה מעל מה שצריך לעשות. אין ביטוי יותר מתאים מאשר הניתוח הצליח אבל החולה מת.
המחלה הזו תפגע באחד מכל שלושה אנשים שנמצאים כאן. אורלי ואני החלטנו שבגילנו בחומר הזה לא ניגע, ורק נקווה שהאנושות תפסיק להשקיע בפצצות חכמות ותמצא כבר תרופה למחלה המיותרת הזו.
