אין ספק כי הימים בין פסח לימי הזיכרון והעצמאות תמיד עמוסים בטקסים ובאירועים בבריטניה, וזו בהחלט התקופה שבה יותר מכל אני מרגישה גאווה עצומה לעמוד בראשות הבית הישראלי ולייצג את מדינת ישראל. אבל האמת היא שלא על כך רציתי לכתוב. רציתי לכתוב על המסע שלי, שאליו יצאתי השנה. במאי האחרון, הצטרפתי למשלחת הבריטית של מצעד החיים. זו הייתה השנה השישית שבה יצאה משלחת מסודרת מבריטניה למצעד. ראוי לציין כי עד 2010 לא הייתה התארגנות מסודרת, זאת עד שקבוצה של אנשי עסקים בראשות סקוט סונדרס החליטה שיש לשנות את המצב.
להביט גם בעיני הרוצח
מדי שנה, לוח הזמנים משתנה מעט, אבל בכל נסיעה המשלחת מבקרת לא רק בגטאות ובמחנות ההשמדה, אלא גם בקהילות היהודיות. המשלחת לומדת על התקופה שקדמה לשואה, על חיי הקהילה היהודית, ועל החיים בכלל לפני אותן שנים איומות.
ואחרי שש שנים, מנתה המשלחת הבריטית השנה כ?240 נשים וגברים, בהם סטודנטים, מנהיגים צעירים, אנשי עסקים, שליחים, נציגי ארגונים וניצולי שואה. המדריכים שלנו היו מדהימים, אין לי מילה אחרת לתאר אותם. המסע והחוויה שלנו הועשרו הודות לידע העצום שלהם ולסיפורים. למדנו לא רק על הנרטיב היהודי, אלא גם על המלחמה עצמה מכל היבט, עד כמה שניתן בזמן קצר כל כך.
המדריכים הובילו ויצרו שיח אודות הדילמות המוסריות, וגרמו לנו להביט בעיני הרוצח ולא רק בעיני הקורבן ולשאול שאלות נוקבות הנוגעות בטבע האנושי ובמנגנוניו. נראה כי בזכות המסע התמונה שנהגתי לראות לא השתנתה. כך גם הכאב, אבל התווספה לה נקודת מבט חדשה.
ניצולי שואה מתלווים ומספרים
הזכות הגדולה באמת הייתה לעבור את המסע הזה עם הניצולים עצמם. למשלחת מתלווים ניצולי שואה שעוברים יחד בכל המקומות, ומספרים ממקור ראשון את החוויות הקשות שלהם, את הסיפורים האישיים ואת סיפורי הזוועות.
בערב האחרון שלפני המצעד, מתקיים טקס מרגש של המשלחת הבריטית, שבו נציגי הקבוצות השונים מספרים על החוויה שלהם עד כה. לישראלים, שרגילים לאופי אחר של טקסים, מחיאות הכפיים שהגיעו בסיומו של כל נאום הרגישו קצת לא במקום, ויצרו אי?נוחות. אבל אני דווקא אהבתי את העידוד והחיזוקים שהגיעו מהקהל. היינו שם כדי לזכור, כדי לא לשכוח, אבל גם כדי לחגוג. את הניצחון של האור על החושך, את המסע שערך העם היהודי משואה לתקומה ואת הניצחון האישי של כל ניצול שהמשיך אחרי התופת לחיים.
בבוקר המצעד היו לי תחושות מעורבות. לא ידעתי כיצד לעכל את האירוע מולו ניצבתי. איך אפשר להבין? הרי למרות ההרצאות, הסרטים, הלימודים, המוזיאונים – עדיין קשה לקלוט, קשה להבין. רציתי לחבר את המסע אליי. לנסות ולהרגיש.
תקווה ואהבה שניצחה הכל
בדרכנו באוטובוס לאושוויץ קיבלתי הודעה מאחותי מאיה, שביקשה שאגיד תפילה לעילוי נשמתו של ברני ספיר. בו ברגע, לא הבנתי למה דווקא מתוך ששת מיליון הקורבנות שנספו בשואה, מאיה מבקשת ממני להגיד עבורו תפילה? היא לא הספיקה לענות לי וכבר פניתי לגוגל. חיפוש קצר הביא אותי למאמרים רבים שנכתבו על ברני ואליסיה; על היומנים שכתבו אחד לשנייה ועל כך שברני נרצח באושוויץ כשהיה רק בן 19. מילותיו האחרונות של ברני לאליסיה היו: אם אלו הן השורות האחרונות שלי, הפונות אליך, אליסיה שלי, קבלי נא שוב את אהבתי שאינה ניתנת להבעה במילים ואת אמונתי, תקוותי ונחישותי שפעם יתמזל מזלי ואת תהיי אשתי. שנים לאחר מכן, לאחר שאליסיה כבר הבינה כי ברני ככל הנראה אינו בחיים, שכן הפסיקה לשמוע ממנו, ביום חתונתה לגבר אחר, הגיעה מעטפה לביתה ובה היומן של ברני. רק שנים ארוכות לאחר מכן, העזה לפתוח את היומן ולקרוא את אותן המילים.
לקחתי את ברני איתי. את הסיפור, את האהבה שלו ואת תקוותו להקים משפחה עם אליסיה. לקחתי אותו בלבי, מאושוויץ לבירקנאו, והוא איתי עד היום וכנראה גם לכל חיי. כתבתי את שורותיו האחרונות על לוח עץ שחילקו לנו, וכשהגענו לבירקנאו חשבתי איפה למקם אותו. החלטתי להשאיר את מילותיו האחרונות מחוץ למחנה ההשמדה כדי לא להחזירו שוב לשם.
אליסיה, ובעברית אלישבע, התארחה בביתה של אחותי ערב קודם לכן, במסגרת הפרויקט זיכרון בסלון. האהבה עליה היא דיברה בערב ההוא הצליחה לעבור את כל הדרך מישראל אליי ולמתוח קו בלתי נראה אך מורגש בין הדור ההוא לדור שלנו. אלישבע וברני לימדו אותי ואת אחותי אודות תקווה ואהבה שניצחה הכל. ברני ניספה, אך אהבתה אליו הפכה אותו לנצחי.
הקו עובר בין כולנו
אולי בגללם, אני ממליצה לכל מי שעתידו שלו חשוב לו לצאת למסע הזה. זה מסע בזמן, לא רחוק מדי, אל ימים שחורים לא רק בהיסטוריה היהודית, אלא בהיסטוריה של האנושות כולה. זהו מסע אל ימים שחורים שיש בינינו עוד כאלה שזוכרים אותם. לכן, יותר מכל זהו הזמן לצאת, לשמוע, לנסות, להכיל ובעיקר לשאול.
למדתי הרבה אודות השואה. אבל מעל הכל, למדתי שיעור מאוד חשוב. כל החיים גדלתי עם הידיעה שהיהודים יכולים להמשיך ולהיות יהודים בזכות מדינת ישראל שנותנת להם את הביטחון. אולם כשצעדתי בין 11,000 נציגים מכל העולם, מקהילות מרוחקות, בהן יפן, ברזיל וארהב, למדתי שכפי שמדינת ישראל נותנת את הביטחון ליהודים בעולם, כך גם אותם יהודים בעולם נותנים לנו את הביטחון לחיות במדינת ישראל. הדמעות זלגו על פניי כשנכנסנו לאושוויץ, אבל כשיצאנו התמלאתי גאווה ותקווה שאותו קו של אהבה, זיכרון ושותפות עובר בין כולנו.
* המשלחת הבאה מבריטניה תצא בין התאריכים 19-25/4/2017. לפרטים נוספים:
http://marchoftheliving.org.uk
* כתבה שיווקית
